תור דליל. בעמדת הקופה שלי אני בן יחיד. גם כשהצפיפות גדולה אני בוחר, אם בכלל יש ברירת בחירה, לסלק חשבון קניותיי בקופה הזאת מפני שהקופאית, מנוסה, מסבירת פנים, מסייעת - כשאין הבריות הממתינות דוחקות בה להתפנות אליהם - באריזה.
באנו יחד לפני שנים למרכול הזה, מכל מקום, כשבאתי אני כבר הייתה שם ודומה בעיניי כי כשבאה היא הייתי אני שם כבר גם אני, אולם לאמת, לעולם לא החלפנו יותר ממילות נימוס לפי מה שצריך בכלל ולפי מה שמתחייב מימי חגים הממשמשים ובאים בפרט, ואף על-פי כן אני מרגיש בה והיא מרגישה בי שאנו מכרים קרובים.
מבטאה מסגיר את העברית העשירה למדי שבפיה כעברית נרכשת לא מכבר. הוא נשמע אירני. שאלתיה מאין עלתה ארצה, ואכן, מאירן אמרה. מאיזו עיר? חייכה כמבקשת להפתיע. סוזא אמרה. סוזא אם תשאל זה התחפושת. האמת היא שושן. היום פורים. זה מזל שאתה שואל דווקא בפורים מאין, ואני בפורים אומרת שושן. אני תמיד באתי משושן. סוזא, אם תשאל שם היום. כך הם יודעים...
שם המגילה, מרדכי, אסתר, אולי גם המן והבנים שלו העשרה, ואולי לא. אני לא יודעת אם הם משם. אני יודעת אסתר ומרדכי. וגם המלך אחשוורוש אני יודעת. יש לו ארמון גדול שם. ודניאל. אתה יודע מי הוא דניאל, זה מן האריה לא נגע בו ומן האש לא שרפה אותו. יש לו קבר תפילות שם. שושן זה כבוד גדול. פורים שם לא היה כמו פורים פה. באוויר של שם פורים קדוש יותר. באוויר של פה, פורים קצת שלנו קצת אני לא יודעת אם מותר להגיד מאיפה. לא אותו הדבר. גם היהודים האירנים שם ופה לא אותו הדבר. מה לעשות.
אני אומר לה כי כתבתי לאחרונה על שרח בת אשר, האם שמעה מי היא. ראשה נע ללאו. אין בשושן היא אומרת. לא בשושן, אני אומר לה, על יד איספהאן. לפתע היא נותנת את ידיה על חזה ואומרת, סרח...! למה לא אמרת כמו שצריך, כמו שאנחנו. יש לי צמרמורת. איך אתה יודע. לא הבנתי הדיבור שלך בהתחלה. אם בעלי, חותנת אתם אומרים, אישה צדקת גדולה, סיפרה לי שהייתה שם בקבר של סרהבתאשה וראתה אותה ציפור מעופפת על הענפים של העצים, כי זה כך סרהבתאשה, היא בת אלף, אף פעם לא מתה, אבל רק נשים צדיקות רואות אותה כי כשהיא רואה אישה צדקת היא יוצאת מן החושך כמו ציפור נהדרת ומתעופפת. כך היה תמיד. כך יהיה תמיד.
אם בעלי גם סיפרה לי שיש שם מקום, שם נפתחת מערה ומן המערה כמו עוד מערה ועוד אחת - מנהרה?, אני מציע ואומר לה - מנהרה!, היא אומרת, והמנהרה הולכת מהר מן הקבר אל ארץ ישראל, בשביל הצדיקות, והרבה כבר עברו משם לארץ ישראל ואף אחד לא יודע מי אבל שרהבתאשה יודעת. היא משהו. היא פלא גדול.
סיפרתי לה כי כאשר כתבתי על שרח בת אשר, התקשרה אלי אישה שהייתה בנעוריה תלמידתי וסיפרה לי כי היא עצמה זוכרת שאביה הוליך אותה עם בני כל המשפחה להשתטח על קברה של בת אשר שיצאה ממצרים וחייתה בארץ ישראל עד ימי נבוכדנצר וגלתה עם כולי בבל לפרס ושם מתה וקברה קדוש. לא מתה, אמרה לי חברתי הקופאית. היא ציפור של פלא גדול. אני יודעת.
אני כותב היום הדברים. נמצאה לי עוד שמחת פורים ואני שמח בה שמחה מעשירה. איפה עוד בעולמו הגדול של הקדוש ברוך הוא, הולך אדם למרכול לקנות פירות וירקות וגבינות ומשקאות וחוזר ובאמתחתו סיפור מפיה של קופאית שחוגגת עימו מעשה שיש בו נוצה קטנה של נצח. רק בארץ ישראל של קיבוץ גלויות. משלוח מנות לקוראיי...
