כלי התקשורת בישראל נמצאים במצב קטסטרופלי. אין ברכה גדולה מזו לשלטון, לכל לשלטון כי הרי מי ינבח ומי יצרח, מי ישמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה? אף אחד. תהיה זו טעות לחשוב שמדיניות ממשלתית היא זו שהובילה למצב הנוכחי אך אין ספק שעבור הפוליטיקאים זו הזדמנות בלתי חוזרת לערוך חשבון נוקב עם המקטרגים. לאחר היעלמותם של העיתונים האידיאולוגיים, שבועונים וירחונים, הגיע תור העיתונים האחרונים. אלא שלא כאן בלבד נעצרת החרב המתהפכת אלא ישנם ערוצי רדיו וטלוויזיה העומדים לפני קריסה ורבים מייחלים לכך.
רשות השידור הוא דינוזאור ומה שמתרחש בתוכה זו אנרכיה מוחלטת. לית דין ולית דיין וכל פוליטרוק מטעם מפלגה זו או אחרת כטוב בעיניו יעשה. אובדן הרלוונטיות של רשות השידור בעידן של תקשורת מבוססת רייטינג היה צפוי מאוד משום שקברניטיה והפוליטיקאים הפכו אותה לאכסניה נוחה מאוד לקידום "אנשי שלומנו" ולא דאגה למהות. מזה שנים רשות השידור שורה בתרדמת עמוקה והמרחק עד שהיא תשבוק חיים קצר למדי.
רשות שידור ציבורית אינה מסוגלת לתפקד בצורה סבירה כאשר הפוליטיקאים ושלוחים שלהם מנהלים את העסק. מאידך רבים מבין העובדים הפכו להיות אדישים למקום עבודתם והזניחו כל אות וסימן קריאה להתחדשות. יש להודות שגם טעמו של הציבור השתנה לחלוטין בהשוואה לתקופה שלפני עשורים, לפחות. מובן מאליו שבמצב כזה התוצאה אינה יכולה להיות טובה.
רשות שידור ציבורית הכרח בל-יגונה. מדינה המפקירה בידי "השוק החופשי" את ניהול התקשורת, חוטאות לציבור ולחשיבות התקשורת בחברה דמוקרטית. ישראל, בדומה למדינות אחרות בעולם, הפכה להיות צרכנית בולימית של ריאליטי. ככל שהשידורים רדודים יותר, מעוררי רגשות ומדכאי שכל, כך הרייטינג הולך וגדל. אף אחד איננו מתייחס לכך שנה שקרוי בשפת עם ריאליטי הוא הכי פחות מציאותי מכל תוכנית אחרת. תוכניות הריאליטי נועדו להושיב את העם על הכורסה הנוחה בסלון ו"להזריק" בעורכיו "אופיון להמוני". שום דבר איננו בלתי מתוכנן. שום דבר לא יד המקרה. הכל מתוזמן, מתודרך וממומן הקפידה.
התקשורת המסחרית השתלטה על חיינו. זהו מחיר הקדמה, הטכנולוגיה המשתנה מדי יום ביומו. השאלה היא האם המהות השתנתה? התשובה היא לא רבתי זולת מקורות האינפורמציה האין-סופיים, כמעט. הבעיה היא שמרוב מקורות קשה מאוד לברור את העיקר והטפל, ולדאבון הלב, הטפל, המהיר והכאילו בידורי השתלט עלינו בצורה מעוררת פלצות. דווקא בעתות כאלה החיוניות של רשות שידור ציבורית חיונית ביותר.
וודאי שרשות השידור הישראלית חייבת לעבור רפורמה מקיפה. הבעיה היא שרבים מאוד מבין אזרחי ישראל מייחלים לקבורתה. הסיבות לכך מגוונות וסוציולוגים וודאי יוכלו להסביר טוב יותר את התהליכים שעברו על החברה בישראל.
יש ברשות השידור עיתונאים מצוינים שאינם נופלים מאף עיתונאי בכלי התקשורת המסחריים. רשות שידור ציבורית אינה יכולה להתקיים ללא תמיכת הציבור. מי שרוצה להפריד בין הון ושליטה בתוכן, חייב למנוע נגיעה של אינטרסנטים ובעלי ממון בשידור הציבורי. מי שרוצה למנוע פוליטיזציה של רשות השידור חייב להימנע מכל זיקה שבין הפוליטיקאים לרשות השידור. רק מועצה ציבורית א-פוליטית שיכהנו בה אנשים מכל הרבדים החברתיים, עצמאית לחלוטין בהחלטותיה ומינוי בעלי התפקידים, רק היא מסוגלת להוציא את העגלה ממן הבוץ ולהבטיח שידור ציבורי ראוי לשמו.
התקשורת המסחרית מוכרת אשליות מתוקות, מעשירים מופלגים עד לאידיוטים גמורים, זונות בכסות של נשות צמרת לצד אבקת כביסה ומשחת שיניים להלבנת תותבות, מתוכניות ריאליטי שבהן הביבים הם הרמה ועד שעשועונים ותוכניות בישול המרתקים את הציבור כי הטמטום והגסות תמיד מוכרים.
השידור הציבורי מהווה מחסום, חומה בצורה, בפני השתלטות ההון, ההתבהמות והמסחור של התקשורת לצורכי התעשרות ותו לא. שידור ציבורי טוב, מעניין, מגוון, המופנה לכול פלגי האוכלוסייה, המשלב בין תרבויות, המעמיק ומהימן, יכול להפוך למוביל. אין כל מניעה שרשות השידור תתחרה ברייטינג אך לא על חשבון האיכות. והכי חשוב: ככל שרשות השידור תהיה תלויה פחות ופחות בממשלה, כך היא תהיה טובה יותר.
