האירועים באוקראינה זכו בישראל לסיקור מקיף, בין השאר בזכות היהודים והישראלים לשעבר דוברי העברית המתגוררים באוקראינה, שהפכו למרואיינים מבוקשים בשלל הערוצים. ברם הסיקור הנרחב התעלם לחלוטין מנקודה מהותית, המקשרת כחוט השני בין סבסטופול לירושלים.
כמו באירועים בסוריה ובמדינות רבות ואזורי סכסוך אחרים בעולם, השימוש בכוח וקביעת עובדות בשטח - עובדת. העולם המערבי הנאור, על שלל ארגוניו ומוסדותיו, כולל ארצות-הברית בהנהגתו של
ברק אובמה, מגַנים ומדברים, אולם הלכה למעשה אינם עושים דבר. חסרה נקודה שהייתה צריכה להיות בלב השיח הישראלי, בייחוד בשבוע זה, שבו נפגש ראש ממשלת ישראל עם נשיא ארה"ב לדון בקבלת ההצעה האמריקנית להסדר עם הפלשתינים. הכוונה היא לסוגיה שעל-פי הפרסומים וההדלפות מתבסס ההסדר שמוביל מזכיר המדינה
ג'ון קרי: הסדרי הביטחון.
אין לסמוך על הבטחות זו מבוססת בעיקרה על מסר של קרי לישראל: תסמכו עלינו. ואם לא הספיקו לנו האירועים בסוריה בשנתיים האחרונות, הרי שבאו אירועי השבוע החולף באוקראינה והוכיחו שאין לסמוך על הבטחות כאלה. לא הסדרי ביטחון ולא הצבת חיילי נאט"ו על אדמת ישראל, לא יבטיחו ביטחון לתושבי ישראל. למי שהספיק לשכוח, כבר ניסינו הסדר דומה בהסכמי אוסלו, שבמסגרתם חשבו אדריכליו, ובראשם ראש הממשלה המנוח
יצחק רבין, כי חייליו/שוטריו של ערפאת יילחמו עבורנו - "בלי בג"ץ ובלי בצלם".
הגורם היחיד שעסק בסוגיה זו היה דווקא ה"וושינגטון פוסט" שקרא לאובמה להתעורר ולהפסיק לקדם הסדר מנותק מהמציאות בין ישראל לפלשתינים. יש לקוות כי ראש הממשלה ישכיל להסביר את משמעות האירועים במזרח התיכון ובאוקראינה לצמרת הממשל האמריקני, אך לא פחות חשוב מכך - לציבור הישראלי ומעצבי דעת הקהל שלו, שבחלקם הגדול טומנים ראשיהם בחול.
כל הסדר בינינו ובין הפלשתינים צריך להישען על יסודות מוצקים ומציאותיים ולא על תקוות שווא ותסריטים חסרי שחר. ומי שעדיין אינו משוכנע בכך, מוזמן לפגוש את המציאות בסוריה שכנתנו מצפון, או בעירק ואפגניסטן, אף בטרם יפליג לחצי האי קרים.
