צריך לשפשף את העיניים היטב כדי להאמין. אבל המרשעת האולטימטיווית במזרח התיכון, מדינת ישראל על מנהיגיה המנוולים, עומדת אולי לפנות את מקומה לנבל חדש ומפתיע:
ג'ון קרי, כן, מזכיר המדינה האמריקני החשוד כמי שעומד לפרסם מסמך בנושא הסכם המסגרת הישראלי-פלשתיני, שתוכנו אינו מאוזן! כן, דווקא אותו קרי, שלפי הפירסומים האחרונים, דווקא שלח מסר לישראל שלא כדאי להתעקש על ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי.
הנבואה האפוקליפטית על המהפך האפשרי, כלולה במאמר השבועי שפירסם ביום שישי (14.3.14) פיטר ביינרט, הגורו החדש של השמאל היהודי בארה"ב, מעל בימת הבטאון הפלשתיני בשפה הערבית,
הארץ. המהפך שחו"ח עלול לזעזע את תעמולת השמאל, ועליו מקונן מרה ביינרט הוא כה דרמטי, עד שלא פלא שכמה ממכשירי המדידה הרגישים במכון הססמולוגי בישראל יצאו מכלל פעולה, זמנית לפחות.
נכון, שום דבר ממשי טרם התרחש. האווירה גדושה בספקולציות מכל הסוגים, אבו-מאזן רק מגיע לוושינגטון ואולי זה בסך-הכל ספין של חוג ידידי הרשות הפלשתינית, שנועד להקדים תרופה למכה. אבל עצם העובדה שפתאום עלה החשש לתפנית מפתיעה כזו במו"מ המפותל, היא מרתקת.
נא לא לשכוח, ראש ממשלת ישראל,
בנימין נתניהו, כבר הוכתר בישראל מזמן על-ידי התנועה למען פלשתין החופשית, כסרבן השלום הבלעדי והאקסיומטי. לכן משעשעת בהחלט קינתו של ביינרט, המובאת תחת הכותרת מנבאת הרעות: "מסע השלום של ג'ון קרי מגיע לרגע האמת".
אמנם יודח ביבי מתוארו? ביינרט, העתונאי והסופר האמריקני שבספרו "משבר הציונות" אימץ מזמן את הנרטיב הפלשתיני על כל שקריו וסילופיו, נזעק לעורר את מנהיגי "ג'יי סטריט" (ארגון השמאל היהודי-אמריקני) מתרדמתם הנוכחית, רגע לפני שאמריקה של אובמה וקרי תיכנע להערכתו, לתכתיבי איפא"ק הנורא, ותציג לעולם מסמך מסגרת להסכם בין ישראל לפלשתינים, שיהיה מוטה - רחמנא ליצלן - לטובת ישראל.
כיאה למאמר המתפרסם בפורים, עוטה גם הטור של ביינרט תחפושת אופיינית. אין שם זכר למונח המרשיע "שמאל", ובמקומו מקפיד המחבר לדבר רק על "הציונים הליברלים". "שמאל" הוא כנראה מושג אלרגני, ולכן מעדיף ביינרט להתרחק ממנו.
לעומת זאת ישנו הימין המתועב (איפא"ק, נתניהו, הרפובליקנים), שלמרבה צערו של ביינרט ושותפיו להשקפה בארה"ב ובישראל, מסוגל במידת הצורך להשפיע על אובמה וקרי לנפק מסמך שיאמץ לפחות חלק מעמדות ישראל, בעוד הפלשתינים המסכנים, שיש להם תמיכה בתקשורת הישראלית אך אין להם שום ידיד או קבוצת לחץ בוושינגטון, ייצאו (שוב) מקופחים.
עצוב, נורא עצוב לביינרט. הוא כל כך מודאג, שאפילו נטש את סידרת מאמריו האחרונה בה הגן בלהט על מדיניות אובמה בנושא אירן, ותקף בשצף קצף ליברלי אופייני את נתניהו שנוא נפשו על הביקורת שזה מתח על נשיא ארה"ב ומדיניותו הפייסנית.
פיטר ביינרט טורח לנתח באריכות את הנסיונות שהיו בעבר לשים קץ לסכסוך עתיק היומין בין ישראל לפלשתינים. בעיקר הוא מתעכב על שיחות קמפ דייוויד (11-25 ביולי 2000) בין
אהוד ברק ל
יאסר ערפאת, בתיווכו של הנשיא קלינטון, ועל המו"מ שניהל הבוס של
שולה זקן עם אבו-מאזן בשנים 2006-2008.
נאמן לשיטתו, לפיה הפלשתינים הנדיבים הם תמיד הצד שוחר השלום, נחלש לפתע זיכרונו של ביינרט והוא "שוכח" להסביר לקוראיו למה בעצם נכשלו גם השיחות הללו, למרות שהראשונות נוהלו על-ידי ראש ממשלה מטעם מפלגת העבודה, ואילו בסיבוב השני ייצג את ישראל
אהוד אולמרט איש קדימה, בעוד מחרחר המלחמה ביבי, כלל לא היה בתמונה.
זו ההזדמנות להרחיב מעט את המידע הסלקטיווי להחריד של ביינרט בנושא. נעשה זאת בעזרת ספרם של בארי רובין וג'ודית קולפ-רובין "הביוגרפיה הפוליטית של יאסר ערפאת", שיצא בהוצאת "אוקספורד יוניוורסיטי פרס" לפני כ-10 שנים. פרופ' בארי רובין ז"ל היה חוקר אמריקני וותיק ובעל מוניטין שהתמחה בנושאי המזרח התיכון, ועד לאחרונה (הוא נפטר לפני כחודש ממחלת הסרטן) עמד בראש מכון "גלוריה" במרכז הבינתחומי בהרצליה. אשתו ג'ודית, היא עתונאית אמריקנית ותיקה).
בספר הוקדש חלק נכבד לשיחות קמפ דייוויד. מאז אותם מיפגשים שלכשלונם הייתה השפעה מכרעת על התזוזה הטקטונית בדעת הקהל בישראל משמאל לימין, עשה השמאל בארץ כל מאמץ להשחיר את פניו של אהוד ברק, בניסיון נלעג להצניע את חלקו של ערפאת בכשלון.
אבל סקירת המגעים המפורטת בספרם של בני הזוג רובין, אינה מותירה מקום לספק: הסרבן הכפייתי היה ערפאת, במידה כזו שהוציאה מכליו אפילו את הנשיא קלינטון, שלאורך כל המו"מ הלך לקראת המנהיג הפלשתיני, עד שמחברי הביוגרפיה מגדירים את תוכניתו "עסקת חבילה שנתפרה כדי להשיג את הסכמתו של ערפאת".
לאורך כל הדרך בא לידי ביטוי דפוס התנהגותו הקבוע של ערפאת שמאפייניו: גישה דו-משמעית חמקנית, אמירות עמומות, שיגור נציגים מטעמו למו"מ מבלי שיידעו למה מותר להם להתחייב ולמה אסור (מה שיאפשר לו לאחר מכן לבטל את כל ההבנות שהושגו ולחזור לנקודת האפס). כפי שציין ראש הצוות האמריקני למו"מ, דניס רוס: "ברק עשה מאמץ עילאי אבל ערפאת לא נתן לו דבר".
נקודה מאלפת מאין כמוה שהתקשורת הישראלית הקפידה (כמובן) להצניע, הייתה סירובו של ערפאת להסכים לכך שאפילו הכותל המערבי יישאר בריבונות ישראל. לכל היותר הסכים לכך שמתפללים יהודים יורשו להתפלל ליד הכותל, אבל רק בהסכמה פלשתינית.
"אינני יודע - טען הראיס באוזני קלינטון וברק - מדוע ישראל תובעת את האיזור? הוא איננו מקום קדוש להם. אין שום עדות להימצאות הריסות כלשהן של אילו שהם מקדשים במקום", פסק פרופ' (לארכיאולוגיה) ערפאת. כאן התקשה אפילו הנשיא קלינטון להתאפק והגיב: "אינני יהודי. אני נוצרי. אבל ידוע היטב שזהו המקום שבו נמצא בית המקדש".
אלא שערפאת לא נרתע, ובמהלך מופע זעם תיאטרלי, שהיה בוודאי סוחט דמעות מפיטר ביינרט, הציג את עצמו לא רק כמגן המקומות הקדושים לאיסלאם ולנצרות, אלא גם כפטרונם של הארמנים. "שמי לא יאסר ערפאת- קרא לעבר קלינטון - אלא יאסר ערפאתיאן"...
אפשר להאריך עוד ועוד בתיאור עלילות ערפאת בקמפ דייוויד, אבל ראוי להזכיר רק עוד נקודה אחת חשובה, שאיננה מתייחסת לידע ההיסטורי של ראש אש"ף, אלא דווקא למישור הביטחוני. זה שנוגע כמעט לכל ישראלי, ולאו-דווקא למתפללת חסודה וקבועה בכותל, כמו למשל,
זהבה גלאון.
התוכנית שגובשה בשיחות דיברה על כך שישראל תוכל לעשות שימוש במה שעתיד להיות המרחב האווירי הפלשתיני, לצורך נחיתת מטוסים אזרחיים בנמל האוויר בן-גוריון. אבל ערפאת השיב על כך בשלילה. תזכורת קטנה לברברני מחנה הקדימה, הפוסלים כיום אוטומטית כל דרישה ישראלית במישור הביטחוני.
ביינרט מרחיב כמובן בדברו על נדיבותו המופלגת של ראש הממשלה אולמרט במגעיו עם אבו-מאזן. אולמרט שבר טאבו אותו אימצו כל ראשי הממשלה שקדמו לו, ודחו בתוקף כל דרישה פלשתינית לממש את זכות השיבה, והסכים לקלוט מספר מסוים של פליטים.
אבל גם לפי עדותו של אולמרט עצמו, נבהל אבו-מאזן ברגע האחרון, אפילו אחרי שאולמרט הציג בפניו מפה(!) אפשרית של ההסכם הטריטוריאלי, הבטיח לחזור עם תשובה אחרי שיתייעץ עם מומחי מיפוי, ולא חזר...
כמובן שראש הרשות הפלשתינית לא נאלץ להסביר למה, איך ומדוע נעלמו עקבותיו. כל עוד יש עדיין בשטח אשם קבוע הוא פטור. צדיקי אש"ף מלאכתם נעשית בידי אחרים - בישראל ובעולם.
חסרון קטלני כפול בסוף השבוע הלך לעולמו מאיר הר-ציון ז"ל, לוחם אגדתי, סייר מופלא ומפקד נערץ. בהיותו בן 21 העניק לו הרמטכ"ל
משה דיין דרגת סרן בצה"ל, מבלי שעבר קורס קצינים. דיין הסביר אז: "מאיר הר-ציון הוא החייל המזהיר ביותר בהיסטוריה של העם היהודי מאז בר-כוכבא".
זה היה בשנת 1955. היום אני מסופק אם הצעד הנדיר הזה היה עובר. צה"ל הפך מזמן לשק החבטות של חלקים בתקשורת ושל השמאל. מותר להניח כי כמה ארגוני "זכויות אדם" גם היו פונים לבג"ץ, בניסיון למנוע את המהלך הייחודי.
דורות של לוחמים גדלו על עלילות הר-ציון, אבל שום סרט לא נעשה על מה שעבר עליו בשדות הקרב, על עיטור העוז, על פציעתו הקשה בקרב על משטרת א-רהווה, על רופא הצנחנים שהציל את חייו בניתוח תחת אש ועל השיקום המופלא, על החווה שהקים במרומי "כוכב הרוח".
פוטנציאל לסיפור קולנועי ואנושי מרגש. אבל בסיפור הזה יש בעיה: הקצין הישראלי הוא לא פסיכופט, ואין בו שום פלשתיני מסכן. מבחינת הקולנוע הישראלי, זה חסרון קטלני כפול שלא ניתן להתגבר עליו.
