כמדי שנה לאחר קריאת המגילה אני נוסע עם בני שיחיה למסיבת פורים המתקיימת כעניין שבמסורת בכפר המכבייה ברמת גן. למקום מגיעים מאות רבות מאוד של תלמידים בהווה ובעבר, משפחותיהם וגם אורחים, רובם ככולם בני הציונות הדתית.
הערב מלווה בשירים חסידיים, ריקודים סוחפים והרבה אהבה בין יהודים. המקום מכיל אך בקושי את החוגגים הרבים ורק תחלופה של האורחים ופתחי יציאה גדולים מאפשרים גם לנשום מעט אוויר הדרוש לעוד ועוד ריקודים.
יותר מכל מורגשת הנשמה היהודית. פנים אדומים ממאמץ, חולצות ספוגות בזיעה, חיוכים ועיניים עצומות, הרבה מאוד עיניים עצומות.
צדים את העין ושובים את הלב מראות מרגשים הגורמים לשפה לרעוד שלא מרצונה ולעיניים לתרום את תרומתן הלחה, המלוחה. נערים חסונים משמינית סוחפים עימם בריקוד חמשושים רכים ונרגשים, ר"מים בטבעת חנק של אהבה עם תלמידיהם ובעיקר הרבה מאוד חיבוקים. האהבה שוכנת בין כולם, זורמת כמו חשמל באוויר וטוענת את מצברי הנשמה.
תלמיד בשמינית רוקד עם ילד מוגבל בכסא גלגלים. רוקד איננה בדיוק המילה הנכונה שכן הוא מסיע אותו בצפיפות הבלתי אפשרית הזו הלוך ושוב בין מעגלי הרוקדים. המלאך הצדיק הזה איננו מסתפק בתפקיד הנהג אלא מעת לעת רוכן לעבר הילד אומר לו כמה מילים, מחייך אליו חיוך מתוק מדבש, מלטף אותו באהבה. אין מילים, רק דמעות.
מתישהו בתחילת הערב לאחר כשעה ריקודים כאילו ניתן האות ועשרות רבות של רוקדים יוצאים מבעד לפתח הרחב שלרגע נהיה צר על-מנת לקבל את פני ראש הישיבה, הרב זיו אור העושה דרכו אל האולם כשהוא עוטה חלוק לבן, אגרופו קפוץ עיניו עצומות ופיו אומר שיר. בתוך האולם מתנגנות להן המילים -"והיה כעץ שתול על פלגי מים...וכל אשר יעשה יצליח" . שורות שורות של תלמידים המלווים את הרב לתוך האולם והשירה לא נפסקת. דקות ארוכות של קצב איטי, ממכר, כואב, מרומם - כך מרגישה ככל הנראה קדושה.
זו הקדושה פוגעת הישר בלב, משתלטת על ההוויה כולה ומפנה דרך לנשמה היהודית. הבערה חזקה והמחשבות והרגש משמשים בערבוביה. אני מוצא עצמי עוצם עיניים ורואה את הסנה הבוער, פוקח אותן ורואה פני ילדים יהודים, מלאכים השורים בכל כנפות האולם. הבכי משמש ככל הנראה אפיק מילוט מגודש הרגשות ואינני נלחם בו. רבים מסביבי נמצאים ככל הנראה במצב דומה..גם הם ויתרו על הקרב.
בסערת הרגשות אני רוצה להיאחז במשהו ורואה בעיני רוחי את עצמי עטוף בטלית ותפילין ולא מרפה., אף לא לרגע. התחושה הזו תיחלש בהמשך הערב אך עוצמתה הייתה מדהימה.
ראיתי את בני מתחבק עם חבר. יושבים צמודים ומחובקים ואהבת אחים שורה ביניהם. מאוחר יותר אמר לי בני כי החבר הינו מלאך. הוא לא היה צריך לומר לי זאת, כל הילדים שראיתי במקום הם מלאכים. הייתי מאושר עבורו, עבור כולם על שהם זוכים לגדול כך באהבה ובתעצומות נפש אותה הם שואבים אחד מהשני וכולם כאחד מבורא עולם. אני לא זכיתי לכך ובראותי את המצע עליו גדל דור המשך בארצנו אין מאושר ממני.
המשא הזה אותו אנו נושאים, יהדותנו, הינו מיוחד במינו. יש בו כאב ויש בו שמחה, יש בו התרוממות רוח ויש בו יראה. זהו סיפור ארוך של בראשית ושל אחרית. סיפור של נצח. אשרינו.
