אחרי שאחד מרבני החרד"ל שר "שיר הלל ליהדות החרדית", זו הכותרת שהעניק לטור שלו, שראה אור בגליון השבת שעברה של אחד מעלוני השבת הציוניים דתיים, ציפינו לראות בתיקשורת החרדית כותרת מקבילה, משהו בנוסח 'שיר הלל ליהדות הציונית דתית'. ולוּ רק בשל אווירת ה'ונהפוך הוא' שרווחה עיתוני יום ו' האחרון, ערב חג הפורים.
אבל בתקשורת החרדית לא היה שום 'ונהפוכו'? גם לא ליום אחד. תשפוכת השנאה שטפה כרגיל ואף החמירה. הנה מה שהדפיס 'יתד נאמן' בגליון פורים: "אין לנו שום מחויבות למדינה הכולאת לומדי תורה. מבחינתנו זהו שלטון זר". מדינת ישראל, חלום הדורות, מתנת חינם שהעניק לנו הקב"ה בארץ חמדת אבות, לאחר אלפיים שנות פוגרומים ואינקוויזיציות, היא שלטון זר – אוי לפה שכך כופר בטובתו של הקב"ה. בקצב הזה הם יקימו עוד מעט מחתרת אלימה כנגד 'השלטון הזר'. ומול 'השקוֹפֶע' מעוותת ומעוקמת זו, שיש בה אפילו משום הרמת יד במתנתו של בורא עולם, מושיטים אצלנו את הלחי השנייה, משתוֹחחים ושרים שירי הלל.
גדול המשותף? ובאמת, למה לא שירי הלל? הרי "גדול המשותף מהמפריד", נכתב באותו שיר הלל. אבל מה כבר יכול להיות משותף עם מתחזים ליראי שמים, שפיהם דיבר שווא וימינם ימין שקר: באחרונה הדביקו לרב מרביץ תורה ברבים, תארים שאין שפלים מהם: 'רשע מרושע' ו'זרע עמלק', ביזו תלמידי חכמים אחרים, וכן הלאה. עם אווילים גסי רוח וערלי לב, שהטיחו מה שהטיחו "בשלמה אבינר" (לאחר ששללו מן הרב אבינר את התואר רב), אין שום דבר משותף.
אבל העובדות לא יפריעו למתבטלים ולמשתופפים, מושיטי הלחי השנייה. את היריקות בפרצופם הם מתרגמים לגשם נדבות. ימחאו כפיים בהתלהבות לריקים ופוחזים שאינם מצרפים 'מיזרוחניקים' למניין; ולעושים תורתם קרדום לחפור בו; ולמטילי עול פרנסתם על הציבור; ולכופרים (רח"ל) בטובתו של הקב"ה שחילץ את האומה הישראלית בדור התחיה מבור גלות איומה וקיבצה בציון ("גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו
שמים וארץ", פסחים פ"ח, א') וכונן לנו בנסי נסים מדינה יהודית המתקיימת בחסדו, אבל אינה זוכה להכרתם (ולא כאן המקום לפרט מי עוד בסביבה מסרב להכיר במדינה היהודית).
הח"כ ה-12 בש"ס מי הוא אפוא הגאון שהתיר לשיר הלל למחרפי חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו וערי אלוקינו, המוגדרים בפי אותם פירחחים: "משכימים לדברים בטלים" (כפי שהוצג בקליפ של הפגנת החצי מיליון), עד כדי שלילת זכאותם אפילו לברכת 'מי שבירך'?
באיזה שולחן ערוך הותר לציבור ענק להשתמט קולקטיבית? היכן לימדה התורה דין כריעה תוך התבטלות עצמית, בפני כת חדשה ביהדות, הנוטלת לעצמה מונופול לתורת ישראל, ממציאה הלכות חדשות של "איסור גמור" לשרת את ביטחון האומה, ומכנָה רבנים שדעתם שונה בשמות גנאי?
ובכל זאת, הנה מצאה התשקורת החרדית צדיק אחד בסדום הציונית-דתית. רק הפך עצמו ח"כ יוני שטבון לח"כ ה-12 בסיעת ש"ס, בהצבעתו נגד חוק השוויון (ודוק: דווקא הצבעת נא-בעין!; לא הימנעות ולא הצבעה ברגליים), ומיד הוכתר חד בדרא: "נאומו האמיץ", התפייט כנגדו ה'יתד' בשיר הלל זוטא.
איך אפשר לקרוא בשוויון נפש את שיר ההלל ואת הערצת מחברו, חניכו של הרצי"ה זצ"ל, לחיי הגיטו, כאילו נסוגונו 100-200 שנה אחורנית: "באו החרדים", כך כתב ב'שירו', "ובנו חומה גבוהה כדי לעצור כל רוח רעה". יעני, אני את נפשי הצלתי, ושכל השאר יפרנסו אותנו וייהרגו למעננו. העיקר שיש לנו חומה גבוהה, שמאחוריה, כך מלמדנו המשורר, חיבה יתרה לסיסמת ההסתגרות: "חדש אסור מן התורה". עיקרון הגיטו שהוביל חרדים לשלילת הציונות והמדינה היהודית – שהן, ככלות הכל, באמת יצירה חדשה, אחרי אלפיים שנות גלות סחופה ודווייה – הופך להיות מושא לשיר הלל בידי יהודי ציוני-דתי. איך נפלת משמים, הילל בן שחר?
"החדש יתקדש" ואנו, תמימים שכמותנו, האמנו שתלמידי הרצי"ה והראי"ה זכר צדיקים לברכה, מעדיפים את אימרתו הרעננה והמפוכחת של הראי"ה, שבמקום שלילה גורפת לגבי כל מה שזז, חותרת לקדש ולרומם את הריאליה: "החדש יתקדש והישן יתחדש".
ראוי היה למשורר 'שיר ההלל ליהדות החרדית', שהודפס בגליון שבשערו התנוססה דמות דיוקנו של הרצי"ה, לעיין בדברים שכתב לזכרו באותו עלון תלמיד אחר שלו, הרב דב ביגון: "הרצ"יה פעל לקירוב רחוקים, לא להרחקתם. אהבת הבריות שלו באה מאהבת הבורא.
אהבתו הייתה לעם ישראל על כל מדרגותיו – לא בתנאי שיתקרב לתורה, אלא כמצווה בפני עצמה... אשרינו שזכינו ששתל הקב"ה את הנשמות הגדולות: הרב קוק זצ"ל ובנו הרצי"ה זצ"ל, להאיר דרכי האומה בדורנו דור התחיה הלאומית באהבה".
הנה לנו עניין ראוי לשיר הלל אמיתי.
