חקיקתם של חוקי המשילות מן השבוע שעבר בכנסת הוכיחה, פעם נוספת, את הצורך הדחוף בהנהגתה, סוף-סוף, של חוקה לישראל. שהרי למען הגילוי הנאות, מן הדין להודות שללא חוקה שכזו תוכל כל ממשלה בעתיד לבטל את חוקי היסוד, באשר הם נשענים על לא יותר מכרעי-תרנגולת, ובכללם, כמובן, גם חוק משאל העם.
יתרונה של חוקה על פני חוקי היסוד הוא ברור: היא תמנע כל אפשרות של סחיטת הממשלה ותאפשר יציבות שלטונית, ללא זעזועים מיותרים. בתור שכזו גם לא ניתן יהיה לשנות בה את כללי המשחק רק על-פי נוחות פוליטית.
גם אם קשה להאמין, הרי שאפילו בשנה ה-66 לקיומה, אין עדיין למדינת ישראל חוקה מגובשת, הדרושה לה עכשיו כאוויר לנשימה. במקומה מככבת שורה של חוקי-יסוד, שעלולים בהחלט להיות בני-חלוף. בעצם העובדה שהם ניתנים לשינוי יש משום פגיעה אנושה בתשתיתה האיתנה של המדינה.
עכשיו, אחרי למעלה משישה עשורים, הגיעה העת שחוקה יציבה, החסרה למדינה עדיין כל כך, תקרום סוף-סוף עור וגידים. בתור שכזו היא תבטיח בהגדרותיה את מבנה מערכת הממשל, את היחסים ההדדיים שבין זרועותיו השונות וסמכויותיהם, את זכויות האזרח, את הדרך שבה ייבחר השלטון ואת משך תקופת כהונתו.
אין הצדקה מעל לכל דרושה החוקה הנוקשה כדי לעצב את דמותה של המדינה וכדי להכניס את הממשל ואת היחסים שבינו לבין האזרחים לדפוסים מוצקים וקבועים. להתנגדות לחוקה שכזו הייתה הצדקה רק בעבר. בצדק טענו אז המתנגדים לה שעדיין לא הגיעה השעה לממש אותה, באשר ישראל הייתה בגדר מדינת-עלייה מובהקת, וכל עוד לא עלתה אליה שארית הפליטה - אכן לא היה מקום לגיבושה של חוקה מוגמרת. אלא שהזמן עשה את שלו והסיכויים לעלייה מאסיבית נוספת לארץ קלושים היום מאי-פעם, באשר זו הגיעה לנקודת-רוויה.
ובכל זאת, שוללים עדיין החוגים הדתיים את הנהגתה של חוקה. המקצינים בהתנגדותם הם החרדים, באשר הם עומדים על כך שתורת-משה היא זו שמהווה את החוקה הישראלית וכי בתור שכזו אין לה תחליף. לעומתם, אין החוגים הדתיים, המתונים יותר, מוכנים להפריד את הדת מהמדינה וסבורים כי יש לחפש את שביל הזהב בעניין.
כך או אחרת, יש לעגן בחוקה את מקומה של הדת במדינה. ובהקשר לכך, אין להתעלם, כמובן, מקיומם של אותם מיעוטים, שאינם נמנים עם הדת היהודית. מן הדין, לכן, שתכיל אותם חוקה ישראלית כוללת, ללא הפרדה, ושתתייחס במפורש גם לזכויותיהם.
