באחרונה עלתה לכותרות התביעה, מהרשות הפלשתינית להכיר, במסגרת הסדרי המסגרת, בישראל, כמדינתו של הלאום היהודי. מול כל הפניות אליו נעמד מחמוד עבאס (אבו מאזן), על רגליו האחוריות. תשובתו בעניין זה הייתה תמיד ברורה וצלולה: לאו גדול ותקיף.
בשיחות פנימיות, כפי שמסתבר מציטוטים בעיתונות, אף הסביר למקורביו כי הוא ייחשב לבוגד אם ייענה בחיוב לתנאי האמור.
ואילו ישראל מתעקשת. ההכרה האמורה מבחינתה, היא תנאי בל יעבור ליצירת ההסכמה המשותפת ולהסכם המיוחל בין ישראל לפלשתינים.
בעוד שני הצדדים מתווכחים, מעמיק ומתרחב גם הוויכוח הפנימי בתוכנו. יש בקואליציה כאלה שמביעים ספקות. "בשביל מה זה נחוץ?", אומרת עכשיו השרה
ציפי לבני, הממונה על המשא והמתן. "אפשר גם בלי זה". לפני מספר שנים היא אמרה את ההפך הגמור (ועידת אנאפוליס, נובמבר 2007)
מהוויכוח, המתנהל עתה כאן, נשמטה העילה העיקרית לעיקשות הישראלית: המחשה ברורה וחד-משמעית לישראלים ויותר חשוב לפלשתינים, כי הם, הפלשתינים צלחו סוף סוף את הרוביקון. שאם לא כן הם עדיין יהיו שרויים לנצח, מנטלית ומעשית, בצדו האחד של אותו נהר רועש וגועש כפי שהם היו והינם במאה השנים האחרונות. הם יוכיחו שוב, כי לא חל כל שינוי במבנה הגנטי הישן ורווי השנאה. הוא עדיין שולט בהם ובדפוסי ההתנהגות הישנים כלפי היהודים.
העלאת הנושא הזה בסיבוב הנוכחי של המו"מ בינינו לבין הפלשתינים היא זכותו הבלעדית של נתניהו. הוא הצליח לחלוטין בכך שתמרן את ראש הרשות הפשתינית שוב ובהצלחה, אל תוך תוכה של משבצת הסרבנות. אבו מאזן נלכד במלכודת הזו והתמסר לה ברצון.
תוצאת לוואי לעמדה זו: היא הקשתה ומקשה מאוד על גורמי אופוזיציה שונים בישראל ובתוכם גם אנשי שמאל קיצוני, לתמוך בסירובו העקשני של אבו מאזן בנקודה זו.
מי יכול להישיר מבט אל עיניו של הציבור בישראל, ולומר: אני מתנגד להגדרת ישראל כמדינת הלאום של מדינת ישראל? מי שעשה או יעשה זאת, יינזק מאוד מבחינה פוליטית.
מאחורי הדרישה הזאת של נתניהו מצויה גם כוונה נוספת: להקשות על הפלשתינים, לנהל בסיום המשא והמתן, מסע מדיני וציבורי, תקיף ובוטה, במגמה לשלול מישראל את הלגיטימציה שלה.
הפלשתינים, הוכיחו לנו כבר כי הם מסוגלים ברצון ובהתלהבות, לאחד כוחות במערב, שם נטועים יסודותיה של ישראל מבחינה כלכלית, סביב המטרה המיוחלת שלהם. כבר הוברר כי הם מסוגלים לגבש קואליציה הרסנית לישראל עם גורמים בשמאל הקיצוני, אנרכיסטים וגם אנטישמים "מקצועיים". "לקרב האחרון" נגד ישראל.
להאדיר את המאבק בעצם קיומה. אין ספק, גם מתוך התבוננות בהתנהלותם בעבר הקרוב, כי הם מתכננים, בסיום המשא והמתן הנוכחי, לחדש את ההסתערות על ישראל בכל מקום אפשרי. אם כמסע לגיטימי בחסות מדינות וממשלות במערב, ואם כמסע חוץ פרלמנטרי באוניברסיטאות ובמוסדות ציבוריים אחרים. הישגיהם, בשנה האחרונה באו"ם, ובמסגרות אחרות, שנבלמו במידת מה רק בזכות ארה"ב, מוכיחים כי המסע דאז היה רק בבחינת חזרה כללית לקראת המערכה השנייה בהצגה הגדולה, הצפויה לנו, ואשר בוא תבוא. אלא אם כן יקבלו הפלשתינים כאמור את דרישת נתניהו להכרה בישראל כמדינתו של הלאום היהודי.
מיותר כמעט לציין כי ישראל לא נערכת לשלב הזה, הצפוי, הכמעט אוטומטי, בהתמודדות בינינו לבין הפלשתינים. ההצהרות של ראשי מדינות המערב כי הם דוחים חרמות וסנקציות על ישראל, לכשיחתם הסכם בינה לבין הפלשתינים, הם בבחינת חתימה על קרח. דור חדש של מהגרים מוסלמיים, אשר לא ידע את יוסף ואת מצוקת היהודים באירופה ובעולם המוסלמי, הולך ומתקרב אל השלטון, במרבית מדינות המערב. הולך ומתגבר כוחו הפרלמנטרי.
ועוד הערה רלוונטית על החרמות למיניהם והשפעתם: רבים מאוד מזלזלים באיומים האלה. הנושא המורכב הזה מחייב דיון נפרד. לא נעשה אותו כאן. רק נזכיר את החרם הערבי הגדול על ישראל שהחל למעשה ב-1945. ב-1951 הוא הורחב על-פי החלטה של הליגה הערבית וכלל לא פחות מ-8,500 חברות (כולל פורד וקוקה קולה. לגבי הראשונה יש הערכה כי היא התמסרה לכך ברצון).
ישראל הייתה בעיצומו של מבצע קליטה בממדי ענק של כמיליון עולים, מוכי פוגרומים ממדינות ערב ומגיא ההריגה באירופה. החרם הזה שהוטח בה גרם כאן לנזקים עצומים ולקשיי ענק לציבור כולל העולים החדשים. נזכור רק כי בעודנו עושים שרירים (וירטואליים בעיקר), כלפי חוץ, מול המחרימים, נאלצנו ליישם, כאן בפנים, משטר נוקשה של צנע. החרם שרד למעלה משנות דור, והתמוטט רק ב - 1977. ומדוע? כי במועד ההוא אושר בקונגרס חוק לפיו יוטל קנס כספי גבוה על חברות אמריקניות, המשתפות פעולה עם מטה החרם בדמשק. והופעל בארה"ב Antiboycott Compliance o f Office, המשרד נגד החרם הערבי. מוצע לכן לא לזלזל בחשיבות של העמדה האמריקנית בסכסוך הישראלי פלשתיני.
