זוכר אני ששרתי לראשונה לאחר תום המלחמה בהכשרה ציונית שם הכינו אותנו לעליה ארצה את התקווה. כמעט מדי יום נזדמנה לנו סיבה ראויה לשיר את ההמנון ואודה כי איני זוכר סיבות תכופות אלה מה היו אבל היו, ושרנו הרבה עד שנתקבעה במהרה הלחן ונתקבעו עימו המילים שנסתיימו בתיבות "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵינוּ/הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה/לשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ/לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה".
יום אחד בא מישהו וכפה בלהט את התיבות "...התקווה שנות אלפיים/להיות עם חפשי בארצנו/ארץ ציון וירושלים". היו שהסכימו, היו שדבקו בתקווה הנושנה, ובין כך ובין כך, אני עליתי ארצה עם התקווה הנושנה, שרק כאן הייתה לתקווה בת שנות אלפיים. היום אני יודע שכבר בימיו של נפתלי צבי אימבר, כששני בתי הפואמה "תקוותנו" שנכתבו ביאסי שברומניה בשנת 1877 הפכו בפי אנשי רחובות לניצנו של הימנון לאומי, נדרש המשורר להסכים שישירו את שירו בשינוי מותאם. הוא לא נתיישב יפה עם אקלים הישוב המחדש את הלאומיות היהודית בארץ ישראל. גם בגולה לפני אימבר ובזמן אימבר הייתה השיבה לירושלים מטפורה לשיבה לכל ארץ ישראל. אבל אימבר התחיל את הגעגועים לירושלים מימי דוד. בילויי רחובות מימי החורבן, התקווה בת שנות אלפיים.
דבר זה צריך עיון. על-פי רוב דעות בהלכה, לא נתחלקה ירושלים לשבטים, משום שהיא "משועבדת לכלל ישראל לעלות לרגל ולהקריב קרבנותיו ולאכול שמה מעשרותיו וקדשיו" (אור הישר הלכות עבודה זרה פרק ד). לדעת רבי יהודה נתחלקה (יומא י"ב, א' ) בין יהודה לבנימין. "מה היה בחלקו של יהודה - הר-הבית, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין - אולם, והיכל, ובית קדשי הקדשים. ורצועה הייתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי", כאמור פואטית בברכת משה, "לְבִנְיָמִן אָמַר יְדִיד ה' יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן" (דברים ל"ג, י"ב), ומדוע שכנה שכינה בחלקו של בנימין, שם גם נבנה לימים בית המקדש שבנאו שלמה, מפני שכל השבטים נולדו בחוץ לארץ לבד מבנימין שנולד בארץ ישאל.
אבל לא יהודה ולא בנימין כבשו את ירושלים. בימי יהושוע נאמר "וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (יהושע ט"ו, ס"ג). ובשפוט השופטים נאמר "וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה" (שופטים א',כ"א). באותם ימים לא הייתה ירושלים מקום המקדש שיבוסים כבשוה. התורה אומנם מצווה ".... אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה" (דברים י"ב, ה'), אבל אינה אומרת כי המקום היה ירושלים. הקדושה לא הותנתה במיקומו של המשכן. במסכת זבחים קי"ח, ב', מסכמים חכמים היכן היה המשכן עד שהגיע לירושלים, "ימי אהל מועד שבמדבר - ארבעים שנה חסר אחת, ימי אהל מועד שבגלגל - ארבע עשרה, (שבע שנות כיבוש הארץ ושבע שנות חלוקתה), שילה ג' מאות ושבעים חסר אחת, ימי אהל מועד שבנוב וגבעון - חמשים ושבע", ואם כי יש במסורת ישראל הכרה בדרגות קדושה, כגון בית המקדש הראשון היה מעולה כביכול מן השני אף שהשני היה מפואר מן הראשון, אין הדרגות האלה מחסרות כהוא זה ממרכזיותו הדתית הנעלה של המשכן או המקדש.
התורה מקדישה פרקים שופעי פרטים על בניין המשכן, מדייקת בציון ממדיו, באופני בנייתו, בכליו, בכוהנים העובדים בו עבודה, בבגדיהם, במעמדם בהלכה, בדיני הקרבת הקרבנות והמנחות. היא מציינת כי "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד" (שמות מ',ב'), ואילו יום ראש חדש ניסן היה השמיני לימי המילואים, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא י"ט,א') שהחלו "בכ"ג באדר ובאחד בניסן שלמו כל ז' ימי המלואים היה משה מעמיד את המשכן בכל בקר ובקר ומקריב עליו קרבנות ומפרקו" (סדר עולם רבה פרק ז'). קשה להתגבר על התגובה הראשונה הרואה בפירוק משכן שבע פעמים עד לכינונו מימד של עיסוק חולין בכינון משכן שכבר עשוי כולו על-פי תוכנית מבית יוצר עולמים אך רבי אברהם בן עזרא מבהיר ומסביר כי ימי המילואים היו ימי לימוד של משה עצמו שקנה בקיאות לקראת יום קידוש המשכן שנועד להיות מרכז הנע עם בני ישראל ההולכים במדבר אל המנוחה ואל הנחלה, וקדושתו היא במרכזיותו החלה למן הראשון בניסן ולא במיקומו. לימוד הפירוק וההקמה היא בליבת מהותו של המשכן, לא בתרגול חד-פעמי לקראת כינונו ה"רשמי".
עוצמה נדירה אין לנו כל עדות כי לאחר הכיבוש נתאוו ישראל לראות בירושלים, אף על-פי שהיא כבושה, את מקום השכנת המשכן. המשכן היה בשלה. בדו שיח הידוע בין איש לוי לבין אביה של פילגש בגבעה, נאמרים דברים לשעתם על ירושלים. היא יבוס. במפורש. "יְבוּס הִיא יְרוּשָׁלִָם" אומר הכתוב. לנערו המציע לאדונו כי ילונו לינת לילה בירושלים משיב האדון, "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה". ואכן הם לנים בגבעה שם שואל אותם זקן האוסף אותם אל ביתו לאן פניהם מועדות והם אומרים לו, "וְאֶת בֵּית ה' אֲנִי הֹלֵךְ" ( שופטים י"ט, א'-י"ח) קרי לשלה, שם המשכן, שם בית ה' עליו אמר לימים דוד בשיר המעלות, "שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ, עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם" (תהלים קכ,ב,א'-ב'). איזה מהפך. ירושלים היא עיר נוכריה. שלה היא בית ה', והנה עתה, שמחתי בבית ה' שהיא בירושלים "..... שֶׁשָּׁם עָלוּ שְׁבָטִים שִׁבְטֵי יָהּ עֵדוּת לְיִשְׂרָאֵל לְהֹדוֹת לְשֵׁם יה'" (שם, ד').
המטמורפוזה היא בעלת עוצמה נדירה. מעיר נוכריה, לעיר הקדש. מי גרם? דוד גרם. הוא הומלך בשנת השלושים לחייו על-ידי כל ישראל בחברון, שם מלך שבע שנים ושישה חדשים. בירושלים, אותה לכד ואותה בנה, מלך שלושים ושלש שנה על כל ישראל ויהודה. בשנה הראשונה למולכו בירושלים, כבש את מצודת ציון, עשאה לעיר דוד, איחד את העיר "שהייתה ירושלם לפנים שתי עיירות, אחת עליונה ואחת תחתונה, העליונה נפלה בגורל יהודה והתחתונה בגורל בנימין" (על-פי אוצר המדרשים) והחליט לבנות בה את בית ה', מתוך ביטחון עמוק כי שלה הייתה המנוחה הזמנית וירושלים הנחלה הנצחית. עם זאת רש"י מדגיש כי ההחלטה גמלה בליבו של דוד לאחר ש "יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו" אז, מפני שכבש, מפני שבא השלום, מפני שהיה לריבון, מפני שריבונות מדינית בשלום מכשירה החלת המרכזיות הדתית, אמר לנתן נביא "...רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה..." (שמואל ב', ז',א'-ג'). האלוהים שולח את הנביא נתן שהעניק למלך את רשיון הקמת הבית לשלול אותה הימנו כי היה איש מלחמה ולהעבירה לבנו. מפיו של נביאו אומר ה' "...לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן " (שם ו'). לה' המתהלך משכן מתהלך לעם מתהלך. מאוחר יותר יאמרו חז"ל כי כל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עימהם. האל המתהלך הוא אלוהי עמו, ובאשר שם ילך שם ישכון בתוכם.
בימי שלמה קם הבית, אבל למן היום בו עמד דוד לבנות המקדש הייתה העיר לעיר בה דוד חנה. התלמוד מעיד "משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו. היכא? אמר רב חסדא אמר אבימי: תחת מחילות של היכל" (סוטה ט',א'). בשעה שירושלים הייתה עיר נוכריה שכנה השכינה בשילה. משכבשה דוד ועשאה לבירתו, או בלשון ימינו, הקנה לה מעמד ריבוני מדיני, הייתה למרכז הדתי. שילה לא בטלה. היא ביסוד המקדש. מדרשים הרבה יש על כלי המקדש המצויים עד ימינו במערות נסתרות ומסתתרות מתחת לבית קדשי הקדשים. האמונה כי בטרם יוצפנו שם כלי המקדש הוצפן בה אוהל מועד כולו, מעניק לירושלים שנתקדשה קדושה דתית מעמד של עיר שריבונותה הכשירה אותה לקדושתה. היא בחלק בנימין, שנולד, הוא יחיד בשבטי ישראל, בארץ ישראל. (זבחים קי"ח,ב') מפני שנולד בארץ ישראל. "מצינו בבית עולמים דשכינה בחלק של בנימן וסנהדרין בחלק יהודה" (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתכ"ב). חלקת מחוקק, מלוכה ביהודה, שכינה בבנימין). ככלל. מפני שנולד בארץ ישראל. מקום שם שוכנת השכינה היא הגרעין של ארץ ישראל כולה. אימבר כך הבין את התקווה, שיבה לעיר בה דוד חנה היא שיבה לארץ אבותינו. הציונות המדינית, לא השגיחה בפן של קישור הקדושה לריבונות. הגעגועים שלה לירושלים הם געגועי שנות אלפיים. אימבר התגעגע אלף שנים יותר. דוד חי בשנים 1040-970 לפני הספירה, שלמה שבנה את המקדש מלך בשנים 976-931 מלפני הספירה, והבדל בין תמלחיל ההמנון האימברייני המקורי לבין המתוקן ברחובות הבילויית הוא ההבדל בתפיסת משמעות הציונות, לפי אימבר היא קשורה להפיכת ירושלים לבירה מדינית ומשום כך לבירת הליבה הדתית לאומית של האומה בכל הזמנים, לפי המיונות המדינית לסמל התחייה המדינית, לקץ הפזורה בת אלפיים השנים.
זר לא יבין זאת, לא את הכמיהה האימבריאנית "לשׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָוִד חָנָה" לתקווה שאינה בת שנות אלפיים אלא בת שנות שלושת אלפים, למי יש תקוות הפרושות לאורך אלפי שנים, ולא את התקווה הציונית המדינית להיות עם חופשי בארצנו בארץ ציון, ירושלים, קרי בארץ שגרעין היותה הוא בירושלים. ירושלים היא רעיון. הבט בה, היא בנויה אבן. חדור אל לב היותה היא בנויה מן המחצב המדומיין של חלומות, כיסופים, כמיהות, שאיפות,שבועות, הקרבה אישית, קידוש השם. היא נבנית בתוך כל מי שיודע לומר" וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ" ( תהלים פ"ז,ה'), אחד הנולד בה ואחד המצפה לראותה בישועתה. ירושלים של מעלה היא ירושלים של מטה. של מעלה היא למטה. של מעלה היא אבן השתיה. של מעלה היא המבטת אל אישוני עיניו של יהודי באשר הוא יהודי ומוצאת את שיקופה בבת העין בו היא מבטת.למן היום בו הוקם המקדש, אלוהי ישראל הוא אלוהים מתהלך. יהי רצון כי מעתה בנווהו בציון יהיה אל המנוחה והנחלה.
