העין הפרטית שלנו, הגסה כל כך בידיעות שגרתיות הנדפסות בעיתונים והמשודרות בכלי התקשורת האלקטרוניים, כבר התרגלה למשפט הנדוש משהו:
"בית המשפט הורה על מעצרו של... לתקופה של...". לאחר פירוט הפרטים הטכניים הידועים בדבר המעצר עצמו, מגיעים תורם של החשדות המיוחסים לחשוד (
בעניינו של מי שטרם הוגש כתב-אישום בגין החשדות המיוחסים לו!), קרי, פירוט העובדות שנלקחו מבקשת המעצר וגם/או שקיבלו הכתב/הכתבת לעניינים פליליים של העיתון, הרדיו, הטלוויזיה, האינטרנט וכל כלי תקשורת המוני אחר.
חוק המעצרים, או כפי שהוא מוכר בשמו הרשמי: "
חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), תשנ"ו-1996", מונה את העילות שבגינן ניתן לעצור אדם,
לפני הגשת כתב-אישום נגדו. חוק זה קובע - בסעיף 13 שבו - כי שופט לא יצווה על מעצרו של אדם, אלא אם כן שוכנע כי קיים חשד סביר ש
האדם עבר עבירה, שאיננה חטא, ומתקיימת אחת מעילות אלה:
1) קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;
2) קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את ביטחון הציבור או את בטחון המדינה;
3) בית המשפט שוכנע, מנימוקים מיוחדים שיירשמו, שיש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.
החוק קובע גם חלופת מעצר ולפיה לא יצווה שופט על מעצרו של אדם, לפי אחת מעילות המעצר הקבועה בסעיף 13 שבו, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה. במצב דברים זה מחויב בית המשפט,
לאחר שהשתכנע כי קיימת עילת מעצר נגד חשוד, שטרם הוגש נגדו כתב-אישום, לבחון אם קיימת בעניינו חלופת מעצר, דוגמת מעצר-בית או שחרורו ממעצרו בתנאים מגבילים, דוגמת שחרורו ממעצרו, באופן מוחלט, או שחרורו למעצר-בית כשהוא אזוק באזיק אלקטרוני. כמו-כן מתיר חוק המעצרים - בסעיף 14 שבו - על יסוד הצהרה בכתב של שוטר, כי אדם נמלט ממשמורת חוקית, לצוות על מעצרו של אותו אדם, לשם החזרתו לאותה המשמורת שממנה נמלט.
בפועל ולמעשה,
מעטים עד נדירים הם המקרים, בהם אין בית המשפט מצווה על מעצרו של חשוד -
שנעצר קודם שהובא לבית המשפט להארכת מעצרו, בידי המשטרה, בייחוד שעה שהדברים אמורים ומדוברים בהארכת מעצר ראשונה. ברגע שמוגשת בקשה להארכת המעצר בכתב לשופט/שופטת המעצרים התורן/התורנית הנתמכת בהצהרתו שלאחר אזהרה או בתצהיר של השוטר עורך ומנסח בקשת המעצר והכוללת בחובה את הפרטים הבאים:
א) העובדות המקנות סמכות לבית המשפט;
ב) תמצית העובדות והמידע שעליהם מבסס המצהיר את בקשת המעצר;
ג) עילת המעצר;
ד) פרטים על מעצרים קודמים ועל בקשות מעצר קודמות הנוגעים לאותו עניין והמתייחסים לחשוד, והחלטות בית משפט בהן;
הרי קלושים,
עד אפסיים ממש, סיכוייו של מי שבקשת המעצר מוגשת נגדו, שלא יוארך מעצרו,
בייחוד שעה שאמורים הדברים בהארכת מעצר ראשונה.
לבקשת מעצר המוגשת לבית המשפט יש לצרף את המסמכים הבאים:
א) העתקים מבקשות המעצר הקודמות באותו עניין;
ב) הפרוטוקולים של דיוני בית המשפט בבקשות המעצר הקודמות;
ג) חומר חסוי, לעיון בית המשפט בלבד, לרבות החומר החסוי שהוגש בדיונים קודמים של בית המשפט.
חוק המעצרים קובע עוד, כי על-אף המתואר והמפורט לעיל, הרי רשאי שופט לדון בבקשה דחופה, גם ללא המסמכים המפורטים מעלה, בבקשה, אם נחה דעתו שיש ברשותו המידע הנדרש למתן ההחלטה, ומטעמים מיוחדים; בדיון לפי סעיף זה לא תעלה תקופת המעצר על 24 שעות. עוד נקבע בחוק זה, כי החומר הנוגע לבקשת המעצר או מידע שעליו מתבססת בקשת המעצר וכל חומר הנמסר בהליך לפיו יועמדו לעיון השופט בלבד, כאשר החומר יסומן ויוחזר לשוטר לאחר העיון.
חוק המעצרים מאפשר לשופט המעצרים לחקור את השוטר על בקשתו; היה הדיון בפני החשוד, רשאי אף הוא או סניגורו לחקור את השוטר. אם ביקש שוטר כי תשובתו לשאלה תובא לידיעת בית המשפט בלבד, או ביקש לפרט בפני בית המשפט בלבד עובדות או מידע שעליהם מתבססת בקשת המעצר, הרי מאפשר לו החוק, למסור לבית המשפט, בכתב, את התשובה ואת הנימוקים לבקשתו. בית המשפט רשאי להיענות לבקשה ולהסתמך על החומר המוגש לו בדרך זו אם מצא כי מתן התשובה או גילוי העובדות או המידע בנוכחות החשוד וסניגורו עלולים לפגוע בחקירה או באינטרס ציבורי חשוב אחר; חוק המעצרים קובע, כי התשובה החסויה תסומן, תוחזר לשוטר לאחר העיון והדבר יירשם בפרוטוקול. אם החליט השופט שלא להיעתר לבקשה בדבר אי-גילויו של החומר, רשאי השוטר להודיע כי הוא חוזר בו מהגשת החומר שאליו מתייחסת השאלה ומשעשה כן לא יועמד החומר לעיון החשוד וסניגורו, והשופט יתעלם ממנו לצורך החלטותיו.
עוד נקבע בחוק זה, כי לשם מתן החלטותיו בבקשת מעצר, רשאי השופט להיזקק לראיות אף אם אינן קבילות במשפט. חוק המעצרים דורש, כי הדיון יתועד בפרוטוקול, מבלי לגלות תוכנו של חומר חסוי, והפרוטוקול יימסר לצדדים, כמו-גם כי דיון בבקשת מעצר, שלא במעמד החשוד, יתקיים בדלתיים סגורות, אלא אם כן הורה השופט אחרת מטעמים מיוחדים שיירשמו.
פגיעה קשה בכבוד האדם וחירותו דברים אלה נכתבים, על-רקע מעצרם של דובר צה"ל לשעבר, תת-אלוף (מיל') אבי בניהו ועוזר הרמטכ"ל לשעבר, אל"ם (מיל')
ארז וינר, ששוחררו בסוף השבוע למעצר-בית בן חמישה ימים,
לאחר שיום קודם לכן, נעצרו הם בהוראת שופט מעצרים ונחקרו בידי משטרת-ישראל, במהלך מעצרם. יום אחד בלבד לאחר מעצרם המתוקשר של שניים אלה, שוחררו הם למעצר-בית בן חמישה ימים.
המעצר הקצר בו שהו שני חשודים אלה, אינו יכול שלא לעורר תמיהות. מדוע לא ניתן היה לחקור שני חשודים אלה, בלא לעצור אותם, כלל וכלל, או לבקש -
מלכתחילה - מבית המשפט להאריך מעצרם בתנאים של מעצר-בית ולחוקרם בהיותם במעצר-בית, כפי שקרו דברים -
בפועל ולמעשה. לאחר שחרורם של שני חשודים אלה -
ויודגש, כי מדובר בחשודים שטרם הוגש נגדם אפילו כתב-אישום - למעצר בית, זימנה אותם המשטרה לחקירה, אגב שהייתם במעצר-בית. מדוע לא ניתן היה לנהל חקירה זו,
מלכתחילה, באותם תנאים. מעצר מתוקשר זה, של חשודים אלה, לא היה כל סיכוי שהוא למנוע אותו; מעורר רושם שהוא נועד, כל כולו, לצורך יחסי ציבור של המשטרה ושבירתם של חשודים אלה, במעצר מיותר לחלוטין, בכל הכבוד הראוי.
מסכים אני לחלוטין, במצב דברים זה, עם דבריו של עו"ד
ציון אמיר, סניגורו של אבי בניהו, שאמר בין היתר עם שחרור שני חשודים אלה למעצר בית: "...אני חושב שהמעצר הזה היה מיותר לחלוטין. החקירה הייתה יכולה להתבצע גם בלי המעצר וחבל". היד הקלה שבה מחליטה המשטרה לעצור חשודים, כאשר במרבית המקרים אין מוגש נגדם - לאחר מכן - כל כתב-אישום וניסוח עילות המעצר בחוק המעצרים, מחייבים שינוי דרמטי במצב הדברים הקיים, בו חירותו של כל אזרח יכולה להישלל
על סמך יסוד סביר לחששות אלה או אחרים. לא בכדי מסרבים סניגורים בכירים ומנוסים לייצג חשודים בהליכי מעצר ביודעם כי - בכל הכבוד הראוי - מדובר ב
"משחק מכור מראש" והם אינם רוצים שידבק בהם כתם של מי שכשלו לשחרר לקוחותיהם,
החשודים בפלילים ממעצר צפוי עד כדי בטוח לחלוטין. סניגורים אלה ממתינים להגשתו של כתב-אישום,
אם וככל שיוגש הוא בעתיד ולאחר קבלת מלוא חומר החקירה שאינו נחשף לידיעת החשודים ובאי-כוחם, בשלב המעצר, ניגשים הם ל
"עבודה האמיתית".
הפגיעה הקשה בחירותו של כל אזרח ואזרח, שניתן לעוצרו - כיום - על נקלה, לאור עילות המעצר המנוסחות בצורה כוללנית וגורפת, בחוק המעצרים - בכל הכבוד הראוי - שמות ללעג ולקלס את הוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מי שקורא את הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הדנה בחירות אישית והקובעת, כי אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת, תוך שהוא משווה אותן לעילות המעצרים, אינו יכול שלא לפרוץ בצחוק ציני פרוע. צחוק ציני פרוע זה נמוג ברגע שמחליט כל גוף חקירתי בעל סמכויות מעצרים בחוק, לעשות שימוש בחוק המעצרים. קיראו את ספרה המצוין של פרופ' רינת קיטאי-סנג'רו "המעצר: שלילת חירות טרם הכרעת הדין" ותבינו במה דברים אמורים.
ולמי שחושבים כי מדינת-ישראל הינה מדינה דמוקרטית, מציע אני שלא להיקלע למלכודת אור התעתועים של המחשב, בעת שקוראים הם את האינטרנט וחושבים בליבם כי אנו מדינה נאורה; והראיה - אצלנו אין מחשיכים את האינטרנט. נכון הדבר כי אצלנו אין מחשיכים את האינטרנט, אבל החקיקה בישראל מאפשרת לגופים בעלי סמכויות חקירה ומעצר, לעצור חפים מפשע ואף לאלץ אותם להודות בעבירות שלא ביצעו, כל זאת במטרה להימנע מתשלום פיצויים בעתיד ומתביעות בגין מעצרי-שווא. גילוי נאות: כותב רשימה זו נעצר בעבר והורשע בעבירת איומים.
