השופט
דוד רוזן ניהל את משפט
הולילנד בצורה בלתי שגרתית, הן מבחינת לוחות הזמנים והן מבחינת חלקו-שלו בהליך. הדברים הגיעו לשיאם בימים האחרונים, סביב בקשת התביעה לפצל את הכרעת הדין בעניינם של
אהוד אולמרט ו
שולה זקן, והחלטתו לפיה הנאשמים יבואו לבית המשפט - בלי לדעת האם ישמעו פסק דין. מי שמכיר את עברו של רוזן יודע, שהוא מעולם לא חשש לפעול לפי מיטב שיקול דעתו, גם אם אחרים הרימו גבה - ובדרך כלל התברר שצדק.
רוזן, יליד 1950, החל את דרכו האקדמית דווקא בתחומי הכלכלה והסטטיסטיקה, ורק בשנת 1977 סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטת תל אביב. הוא התגייס לצה"ל כעורך דין ושירת בעיקר בצד התביעתי, אם כי את שירותו סיים כסניגור הצבאי הראשי ובדרגת אלוף-משנה.
שורה של פרשות ונאשמים חשובים עברו תחת ידו של רוזן לבוש המדים. הוא היה סניגורו הראשון של ראש להק ציוד בחיל האוויר, רמי דותן, שנטל שוחד במיליוני דולרים; הוא הגן על סא"ל יהודה מאיר, שהואשם בהכאת עצירים פלשתינים; הגן על סא"ל מאיר מרציאנו, ראש ענף תותחנים בצאלים, בעקבות אסון צאלים א'; וטיפל בפרשת ההרג של זקן פלשתיני בג'בלייה בידי חיילי גבעתי.
קיבל טענת הגנה מן הצדק בנובמבר 1994 מונה רוזן לשופט בבית משפט השלום בתל אביב, וכשופט צעיר היה הראשון בישראל שקיבל טענת הגנה מן הצדק - בכתב אישום שהוגש נגד האמן יגאל תומרקין בשל התבטאויות קשות שלו. רוזן גם לא היסס לבטל חוק: סעיף הנוגע ליועצי מס; בג"ץ קבע שיש לו סמכות לעשות זאת.
בתחום הפלילי עברו באולמו של רוזן שורה של אישי ציבור. הוא היה חבר בהרכב שזיכה את
יעקב נאמן, זיכה את
אביגדור קהלני מאשמת שיבוש מהלכי משפט בפרשת
עפר נמרודי והרשיע את
יעקב נמרודי באותו נושא, והרשיע את
דב תדמור ובכירי דיסקונט השקעות בהשמטת נתוני חברת ישקר מדוחות החברה. כל פסקי הדין הללו עמדו בערעור, אם בכלל הוגשו ערעורים.
רוזן התקדם למחוזי בתל אביב במאי 2004 והוא עוסק בפלילים. הוא הרשיע את
אריק קליין ו
עמוס בוחניק בפרשת "מדבקת הפלא", הרשיע את יזם ההיי-טק
אלי רייפמן בגניבת מיליונים, הרשיע את איש רשות המיסים
דודו ואנונו בקבלת שוחד, וזיכה את נאשמי "הדסק הרוסי" בבנק הפועלים מאשמת
הלבנת הון. לצד כל אלו, שימש רוזן במשך עשר שנים כמרצה למשפט פלילי במסלול האקדמי המכללה למינהל.
כעס לא מבוטל של הצדדים מינויו של רוזן כדן יחיד בתיק הולילנד נעשה, כך ניתן להעריך, קודם כל בשל יעילותו. אין הרבה שופטים שהיו מפרסמים את פסק הדין בתיק הזה 26 חודשים לאחר הגשת כתב האישום ו-20 חודשים אחרי תחילת שמיעת הראיות. נכון שפטירתו של
שמואל דכנר קיצרה את המשפט, אך כנראה רק בכמה שבועות.
רוזן השיג את היעילות הזו במחיר כעס לא מבוטל של הצדדים, שהתלוננו שוב ושוב על העומס ועל חוסר היכולת להיערך בצורה אופטימלית. דכנר טען שהוא לא מעז לומר שהוא חולה, לאחר שרוזן הבהיר פעם שאם לא יתייצב - יוציא לו צו הבאה. הדברים הגיעו לשיא כאשר בתחילת המשפט "שבתו" הסניגורים וסירבו להמשיך בחקירות נגדיות, והם אף ערערו לעליון - אשר נתן לרוזן ריבוי מלא. עם זאת, במבט לאחור ברור, שאם רוזן לא היה "מחזיק קצר" הן את התביעה והן את ההגנה, המשפט היה נמשך לפחות עוד שנה.
כאמור, המאפיין הבולט השני של רוזן היה מעורבותו הבלתי-פוסקת בהליך. הוא שאל, הקשה, נזף, שיבח, חקר, ענה. הוא הביע דעות ברורות, גם אם לעיתים סייג אותן ואמר שהוא רק שואל או שזה רק נדמה לו. היו מקרים בהם רוזן טעה בעובדות או בפרטים, והיו מקרים בהם הדהים כאשר זכר פרט קטן שעלה ימים רבים קודם לכן. הקו שלו היה ברור והוא הצהיר עליו בפה מלא: הנוהל מעניין אותו הרבה פחות מאשר המהות. זה לא שכל גבולות הנוהל נפרצו, אבל נותרו בודדים שלא נבעו בהם לכל הפחות חורים.
גם התנהלות זו, במבט לאחור, הייתה חיונית. כאשר מדובר בתיק כה גדול - קרוב ל-10,000 עמודי פרוטוקול וכמספר הזה של עמודי ראיות - השופט לא יכול להיות פסיבי. מה שהוא לא ישאל עכשיו, יפגע בהכרעה אחר כך. מה שהוא לא יברר בו במקום, יפריע להבנה בשלבים המכריעים.
תתמקדו בכסף מעבר לצדדים החיצוניים הללו, הייתה לרוזן החלטה חשובה ביותר כבר בשלב מוקדם יחסית: הוא הורה לצדדים להתמקד בשאלת הכסף ולעזוב את נושא התמורות. בלשון ציורית ומוקצנת משהו, אפשר לומר שהקו שלו היה כזה: אם איש ציבור קיבל כסף ודפק את היזמים - אז הוא גם עבריין וגם מנוול; ואם הוא עזר להם בלי לקבל כלום - אין עם זה בעיה.
נכון שהתמורה היא ראיה נסיבתית לכך שהיה או לא היה שוחד, אבל מאחר שכמעט לגבי כל הנאשמים תנועות הכסף הן ברורות - הורה רוזן לדון בשאלה של מהותן. זה די הרגיז את הצדדים, אך שוב: אם רוזן היה מתעסק בפרטי-פרטים של תכנון ובנייה ("כמה היה רוחב הגשר", כלשונו), המשפט היה מתארך ומסתרבל בצורה בלתי סבירה לחלוטין.
המבחן המשפטי של רוזן יהיה בבית המשפט העליון, שכן לא משנה מי יפסיד - תיק הולילנד יגיע לערעור. נכון לעכשיו, הוא עמד בהצלחה רבה במבחן הניהולי: המשפט התנהל ביעילות רבה, בלי התנגשויות של ממש בין הצדדים, תוך איזון בין זכויות הנאשמים לבין האינטרס הציבורי.
