האם בכלל נכון מבחינה חוקית לבחון את הטענות נגד
סילבן שלום? ההתלבטות אינה קלה. מצד אחד - התיישנות. מצד שני - מבכירי אנשי הציבור בישראל. מצד אחד - החוק ברור. מצד שני - יכולות להיות לתלונה משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת.
החוק קובע, כי עבירות מסוג פשע מתיישנות עשר שנים לאחר ביצוען. יש כל מיני סייגים לכלל הזה, אך הם אינם מענייננו. לכן, כאשר אותה בחורה מדברת על הטרדה מינית שבוצעה לפני 15 שנים, ואפילו אם חלילה הייתה מדברת על אונס - יש התיישנות. זה בכלל לא נתון בספק.
מאידך-גיסא, האם מי שיש נגדו טענות כאלו יכול להמשיך להיות שר בכיר? האם הוא יכול להיות מועמד לנשיאות המדינה? ומאידך של המאידך: ומה עם חזקת החפות? האם אנחנו רוצים לחיות במדינה בה די בתלונה על מעשים עתיקי יומין כדי לחסל קריירה פוליטית?
נפרוט את השאלות הללו לפרוטות מעשיות. מה אמור לעשות היועץ המשפטי לממשלה כאשר מגיעה לשולחנו תלונה שכזאת? האם הוא אמור להסתפק בקביעה טכנית של התיישנות ולסגור את התיק? או שמא עליו לכל הפחות לבדוק במה מדובר, כדי שיוכל לדווח בהתאם לראש הממשלה ולכנסת? האם עליו לחכות עד שיגיעו מתלוננות נוספות, הקיימות לטענת המתלוננת המקורית, ולראות אם תלונותיהן נמצאות בתוך מסגרת ההתיישנות? או שמא עליו לפתוח כבר כעת בבדיקה, כדי לעודד אותן להתייצב במשטרה?
אפשר להרחיב את ההתלבטות הזו למישור הרבה יותר עקרוני, שגם בו כבר נתקלנו בשנים האחרונות. אם נאמר שדי בתלונה על עבירה חמורה (ואנחנו לא מדברים על גניבת ופל במרכול) כדי לפסול אדם מלשמש בתפקיד ציבורי בכיר, אנחנו יוצרים מפלצת של פסילת פוליטיקאים - בידי מתלוננים, שוטרים ופרקליטים. זה בלתי דמוקרטי בעליל. אבל מובן שגם כאן יש צד שני: צד של ציבוריות, אתיקה, יושרה; צד של "והיה מחנֶךָ טהור"; צד של הקדשת כל תשומת ליבו של הנבחר לענייני הציבור ולא לחשדות פליליים.
כל הבעיות הללו נובעות מהמשפטיזציה ובמיוחד מהפליליזציה שהשתלטו על השיח הציבורי. בתפיסה שלנו, מה שאינו פלילי הוא כשר, ומה שפלילי - טרף. המילים בהן השתמשתי קודם - אתיקה, יושרה - נעלמו מהנוף. כך נוצרים אבסורדים שעל גבול חוסר השפיות.
חיים רמון יכול לחזור לחיים הפוליטיים, למרות שהורשע בפלילים, כי בית המשפט קבע שאין קלון בעבירת ההטרדה המינית שביצע - בעוד שמלכתחילה הוא היה צריך לעוף מהחיים הציבוריים ולא לעמוד לדין פלילי.
אם שר ביצע הטרדה מינית לפני למעלה מעשור, זהו עניין ציבורי ולא עניין משפטי. במקרה כזה, על היועץ המשפטי לממשלה להגיד למתלוננת: אני מאוד מצטער, אבל ידי כבולות בידי החוק. אם את יודעת על מישהי שיש לה תלונה בת פחות מעשר - תני לה את הטלפון הישיר שלי. אבל בתלונה שלך אני לא יכול לעסוק, כי במקרה הטוב ביותר מבחינתך - אני אגיע למסקנה שאת דוברת אמת ובזה ייסגר התיק; לא תמיד ניתן להשיג את הצדק.
ההיגיון שמאחורי ההתיישנות שריר וקיים, גם כאשר מדובר בחסר בית וגם כאשר מדובר בשר. וההיגיון הזה אומר, שקשה מאוד לרדת לחקר האמת לאחר שנים רבות. הדברים נכונים עוד יותר כאשר מדובר בעבירות מין, בהן בדרך כלל אין כמעט ראיות פיזיות, ובוודאי שאין ראיות שתועדו בזמן אמת, ויש להסתמך כמעט בלעדית על עדויות החייבות לרדת לפרטי-פרטים - הן של המתלוננת והן של נשוא התלונה.
עקרון בוזגלו חייב לעבוד בשני הכיוונים. כשם שאין להפלות לטובה נבחר ציבור, כך אין להפלות אותו לרעה. אם תלונה על הטרדה מינית נגד בוזגלו הייתה נסגרת בו במקום בשל התיישנות, כך צריך להיות דינה של תלונה נגד נבחר ציבור. כי אם לא נשמור על הכללים - יוכל כל שוטר וכל פרקליט לשחק בהם כרצונו ולפי נטיית ליבו האישית והפוליטית. זו תהיה דיקטטורה משפטית, ולשם אסור אפילו להתחיל להתקרב.
