ימים אלה מזכירים לי את מחזות האבסורד בימי האורגיה בעניין
גלעד שליט, ובעסקות קודמות של שיחרור מחבלים במספרים מופרזים עד הזויים בתמורה לחוסר תמורה של ממש. אני משוכנע שיהיו מתקרנפים שיקפצו על "המציאה" ויתקפו אמירה זו שלי, בטענות הצבועות הרגילות של חיי אדם מול קשיחות מדינית, או חיי אדם מול רחמנות יהודית, או אפילו חיי אדם (ועוד חייל...) כמתווה של סולידריות לאומית מהמעלה הראשונה - הכל הבל הבלים. לא מדובר כאן באף אחד משיקולים אלה, רק בצביעות מוסרית, ובמאבק פוליטי המקדש כמעט כל עניין וכל שיקול רציונלי אחר.
במקרה שליט, כמו גם במקרים קודמים, היו טענת היסוד של המתנגדים לשחרור המסיבי: א. שחלק מהמשוחררים יחזרו לפעילות טרוריסטית, כפי שהיה למשל בעסקת ג'יבריל, ואכן כך קרה בפועל בשני המקרים, וגם במקרים אחרים שאירעו בין שני מקרים מפורסמים אלה. ב. שישראל פוגעת בתדמיתה, בהרתעה, בביטחון האזרחים שלה, ומזמינה חטיפות נוספות, ודרישות הזויות חדשות בגין כל מהלך שיבוצע או ישקל מול הרעבתנות שאינה יודעת שובע מצד הפלשתינים למחוות ללא תמורה - במילים אחרות: הסחטנות הפלשתינית. כצפוי שני הטיעונים התממשו במלואם.
אינני מתפלא על מפלגת העבודה, היא התמחתה בגישה אנטי-ממלכתית ומגשימה אותה בהתמדה מאז הסכמי אוסלו הידועים לשמצה, ואפילו עוד קודם, במלחמת לבנון הראשונה. בטיעוני סרק שונים, חלקם מעוגנים באוטופיות הזויות וחלקם בתיסכול עמוק על המעמד הפוליטי והציבורי אליו התגלגלה המפלגה שפעם הייתה מפא"י המפוארת, הרוח החיה בהקמת המדינה - היא מחפשת לעצמה דימוי חדש אבל לא דרך חדשה, וללא דרך חדשה, גם לא תשיג דימוי חדש.
תרגיל של רעש ציבורי הציבור הישראלי הרבה יותר מתוחכם היום משהיה בעבר, ושום נערי חצר סביב בוז'י או סביב
שלי יחימוביץ' לפניו, לא יביאו לה את הגאולה. עתה לקראת הפעימה הרביעית של שחרור הזוי של אסירים פלשתינים שאמורה להתרחש בימים אלה, פותחת מפלגת העבודה שוב בתרגיל של רעש ציבורי, שמטרתו לבחון מי יצליח לסחוט טוב יותר את נתניהו - אבו עבאס או אבו בוז'יק. נתניהו שגה כשהחליט להסכים לשחרור מחבלים, משום שסטה מהקו שהוביל תחילה, שהמו"מ צריך להיות ישיר וללא תנאים מוקדמים. ומשום שטעה אז, הוא עומד שוב בפני אותה סחטנות בדיוק. פעם אחת שחרר מחבלים ללא שום תמורה, ופעם שניה הולך שולל על-ידי קרי שהבטיח לפלשתינים מה שלא אושר לו לדברי גורמים ישראלים על-ידי ישראל - שחרור שפוטים שהם אזרחי ישראל. כך או כך, על עניין זה צריכה ישראל עמוד בקפידה, משום שזהו תקדים עקרוני מסוכן.
ש"ס שחברים בה הצטרפו במסגרת ניגוח מתוכנן ומכוון של נתניהו והימין ליוזמת הסרק של מפלגת העבודה להקפיא התנחלויות בכדי להענות לסחטנות החוזרת של הפלשתינים, כנראה איבדה את הצפון ואינה מבינה שהיא כורתת את הענף שהיא יושבת עליו, והימין עוד יבוא עימה חשבון. רוחו הרעה של המנהיג החדש-ישן דרעי משתלטת על ש"ס לאחר הסתלקותו של הרב עובדיה, וש"ס ששיקמה מעט את מעמדה הציבורי בהעדרו ובשלהי ימיו של הרב עובדיה, חוזרת להיות מפלגה חרדית, סקטוריאלית, מנותקת מהזרם הציוני העקרי, ובמילים אחרות - מטרד.
תמורה לשום דבר לגופה של השאלה, שעל הפרק - שיחרור, הקפאה או?.... מספר שיקולים:
א. שחרור מחבלים היה מותנה לדברי דוברי הממשלה בהתקדמות במו"מ - אין התקדמות כזו ולכן אין יסוד לשום שחרור ואין צורך בשום תחליף.
ישראל שוב הולכה שולל על-ידי ארה"ב והפלשתינים, ובצעה שיחור מחבלים בתמורה לשום דבר!!! אין צורך במהלכים הזויים חדשים.
ב. היה ויהיה המשך למו"מ, מדובר בפרק חדש ובכללי משחק שאינם המשך אוטומטי של הכללים הקודמים. בכל מקרה, ביצוע שחרור כהשלמת המחווה הישנה, אסור שיכלול ישראלים גם במחיר פיצוץ המו"מ. הואיל ושחרור ישראלים לא הובטח על-ידי ישראל, אין צורך לקיימו גם בפעימה הרביעית - "שיעור" לקרי וגם לאבו עבאס.
ג. אין להקפיא בניה, ההפך הוא הנכון. יש להמשיך בבניה משום שזהו התמריץ החשוב ביותר לפלשתינים לקיים מו"מ ולהתקדם בו. הפעם יש לעגן כל מהלך ישראלי כלפי הפלשתינים במהלך פלשתיני מקביל ומוחשי כלפי ישראל!!! היה והפלשתינים יעדיפו לפנות לארגונים בינלאומיים, יש להכין תוכנית תגובה רחבה של ישראל, שעיקרה יהיה השעיית הסכמי אוסלו וצעדים חד-צדדיים למימוש מדורג בשטח של האינטרסים הישראלים העקריים, שעיקרם סיפוח גושי ההתישבות וחיזוק האחיזה והשליטה בבקעת הירדן ובירושלים.
ד. המשוחררים המיועדים לסבב הרביעי עתידים להשתחרר בכל מקרה - חלקם בתוך שנים ספורות עם סיום ריצוי עונשם, ואחרים, במידה ויהיה הסדר, כחלק ממנו. גם אם לא ישוחררו כולם, הרי שישוחררו רובם. רק שוטים גמורים או צבועים גמורים יציעו שוב לשלם מחיר כפול תמורת אשליות - פעם בהקפאת הבנייה עכשיו ופגיעה במתישבים, ופעם בשחרור אותם מחבלים עצמם.
ה. לא להניח בשום תנאי לשמאל לנהל את מדינת ישראל או לתפלל את ממשלתה הנבחרת - אין לו מנדט לכך.
לסיכום על ישראל לדחות את כל ניסיונות הסרק לדוג במים עכורים מכל צד שאלה יבואו - ידידים, יריבים וגם שוטים או צבועים מבית. המשך המו"מ - כן, אבל הפעם באמת ללא תנאים מוקדמים, ומו"מ ישיר ללא מתווכים. מאחר שהנחת המוצא שלי היא שהערבים אינם רוצים הסדר, אבל מוכנים תמיד לקבל מתנות והדבר שב והובהר בתגובתה של קטר אתמול, ומאחר שאינני מקבל את הטיעון שישראל חייבת לחתור להסדר בכל מחיר - המשך המו"מ צריך להתנהל בכללי משחק משופרים וקבועים ביחסים הבי-לטרליים. כללים אלה צריכים לחול מרגע ההחלטה על החידוש ועד לסיום המו"מ, בין אם יהיה מוצלח ובין אם לאו.
מציע למאחזי העיניים בישראל, אם הם רוצים באמת למצות את הסיכוי, להתחיל להתנהל כאזרחי ישראל ולא כשחקני ספסל של הרשות הפלשתינית, ארה"ב, אירופה או כל נביא-שקר או מאחז עיניים אחר. ארה"ב אינה יכולה להביא הסכם, משום שתמרנה עצמה למצב כזה באזור ובעולם (ואין לחשוש מלומר זאת קבל עולם, כפי שעושה בצדק יעלון). רק החלטה ערבית-פלשתינית שתנבע מהכרה שעדיף להם הסדר עם ישראל על פני עימות עימה, יכולה לקדם את התהליך לעבר פשרה ריאלית. תפקידה העיקרי של ישראל כיום הוא לעצב לעצמה אסטרטגיה אזורית כוללת, שתתרום לשכנוע הערבים שפשרה ריאלית המתחשבת בדרישות ובצרכים היסודיים של ישראל היא הפתרון היחיד האפשרי באמת (ועל כך בהזדמנות אחרת).
