לרבים נדמה כי הקרב על הר-הבית אינו אלא קרב על הריבונות המעשית - בין ישראל לפלשתינים ובין הימין הקיצוני למוסלמים אבל הקרב הזה נושא אופי אחר לגמרי ולא לחינם הוא מסווה את עצמו כקרב פוליטי ולאומני, כדי להרדים את היהדות החרדית ואת רבניה ולהטעותם.
זהו עוד קרב לשינוי הציויון הדתי ולשינוי הקשר התורתי בין קדושת הר-הבית להלכה כדי להופכו לעוד "קשר תרבותי" חילוני שבו ה"לאום" הישראלי יקבע גם כאן את הציויון ה"לאומי" של המקום. מאז שנת 1918 מתנהל הקרב הזה - בין ההלכה לבין ה"תרבות הלאומית החדשה" של הציונים, ביחס להקדש היהודי. אנשי הכיפות הסרוגות הם שוב - גם כאן כמו בשאר המקרים, הסוכנים של הציונות החילונית בדרכה להפוך קודש לחול. מעבר לסכנה הגשמית - של התעוררות הזעם המוסלמי נגד היהדות בכל העולם, ישנה כאן סכנה נוספת באיבוד קדושת הר-הבית והפיכתו ל"אולם אירועים פתוח" של חילול הקודש לפריצים החילוניים, כפי שזה קורה למשל בכותל המערבי ובקבר רשב"י במירון.
עלייתן של הסטודנטיות חשופות הגוף, מאוניברסיטת י-ם, על הר-הבית היא ה"נורה האדומה" לסכנה האמורה. הללו כמובן טוענות כי "זהו המקום הקדוש ביותר לעם ישראל" אך המילה "קדושה" בשפה העברית החילונית איננה חופפת למילה "קדושה" בלשון הקודש.
אצלנו, יהודים שומרי תורה ומצוות, פירושה של המילה "קדושה" כוללת גדרי צניעות, התנהגות של בדחילו ורחימו והתייחדות רוחנית עם הערכים הדתיים בלבד, תוך מורא שמים. במקום קדוש מתלבשים בצניעות, מתפללים מעומק הלב, נשים וגברים מופרדים זה מזה והלבבות יודעות כי שם ה' נקרא שם ומפחדים מכל סטייה מהנורמה ההילכתית. אבל אצל אלה שפרקו כל עול ואשר רתמו את היהדות לטרמינולוגיה הפוקרת שלהם הרי שהמילה "קדושה", בשפת העברית הקלוקלת, איננה אומרת דבר מן הקודש שלנו אלא להפך, פירושה הוא הוללות ושבירת אמות המידה הדתיות.
כאשר הסטודנטיות מאוניברסיטת י-ם, ואפילו חלק לא מבוטל מהציונים הדתיים, מציינים בפיהם את המילים "מקום קדוש לעם ישראל" הם מתכוונים אך ורק למימד ההיסטורי של הקדושה ורק בעבר הרחוק תוך כוונתם לנצל זאת להפקרות והוללות כנגד חוקי הדת היהודית. כך עשו אנשי בית"ר הרויזיוניסטים משנות העשרים ואילך לכותל המערבי, ובמיוחד ביום האבל והצום הקדוש של תשעה באב, כאשר הגיעו לשם בתערובת והתהוללו במאכל ובשתיית ה"גזוז" הציוני עד שהערבים כינו בלעג את היום הקדוש "עיד אל גזוז".
כל זאת עושים ציוותי צעירים וצעירות ישראלים, שחלקם בכלל נכרים מחבר העמים, מול שריד בית מקדשינו בכל מיני טקסים פרוצים וכך גם מתהוללות נשים מעורטלות בקבר הרשב"י בהר מירון, ביום ההילולא של התנא הקדוש. את הכוח לכך שאבו ההוללים הללו מלאחר משנת 1918, עת הבריטים העניקו לגיטימציה לחילונים הציונים להיות בעלי החזקה על קודשי ישראל.
שניים מגדולי ישראל, הגר"ח זוננפלד והרבי מבריסק, ראו את הצרה והתריעו ממנה. כבר לאחר כינון ה"רבנות הראשית", בראשית שנות ה-20, והעלאת הרעיון להעביר לה את החזקה על הכותל המערבי טען הרב יוסף חיים זוננפלד כי עדיף שהמקום יוותר בידי ה"וואקף" המוסלמי.
למופתעים מדבריו הסביר הגר"ח זוננפלד כי קדושת המקום תישמר טוב יותר בידי המוסלמים מאשר בעברתו לכאלה שירוקנו את תוכנו ויהפכוהו לרחבת הוללות חילונית עם בניית מוזאוני הסכלה וקיום חפירות של חיטוטי שכבאי. ואמנם אשר יגור בא, ובמיוחד לאחר כיבוש י"ם, ב-1967. בסוף שנות ה-50, כאשר הכותל המערבי היה בידי הירדנים, קונן יהודי דתי בפני הרבי מבריסק, הגאון רבי זאב סולובייצי'ק, כי אין המקום בידי ישראל, כדי שיהודים יתפללו בו באופן חופשי. על כך השיבו הרבי מבריסק כי עדיף שהמקום יישאר בידי הירדנים מאשר יהפוך בידי ישראל למרמס של כרת והפקרות בעלייה להר-הבית. והנה הגענו ליום שהחשש הבריסקאי התאמת מעל ומעבר.
הניסיון מוכיח כי המוסלמים שומרים באופן נחרץ יותר גם על קדושת האתרים הקדושים ליהדות. בין שמירה על המשך הקודש ל-ה' באתרים הללו לבין הבעלות הלאומנית הציונית, שמביאה רק לזות והפקרות, יש להעדיף את האפשרות הראשונה, שהרי המלחמה בעבודה הזרה קודמת לכבודה של פילגש בגבעה. מי יודע מה היה עלול לקרות לאופי הקדוש של מערת המכפלה בחברון אלמלא היה המקום ברשות ה"וואקף" המוסלמי. מעניין שלשם לא מעיזות להופיע הפרובוקאטוריות של "נשות הכותל"...
בעניין העלייה להר-הבית אין לסמוך על אנשי הציונות הדתית, שהרי בכל אשר ידם מכה היא מכה לטובת החילוניים והחילוניות והדוגמאות אינן חסרות. אין לי ספק שהתחלת התזוזה לעלייה להר-הבית באה מגורמים ימניים חילוניים - שמנצלים היטב את הכיפות הסרוגות כהצגה דתית, להפוך את ההר הקודש ואי העלייה אליו משום קדושה, לעוד אתר תיירותי לאומני שירוקן אותו מכל תוכן קדוש ממש ובמקום זאת יקים שם מוזואונים של שקרים וכפירה ומסיבות וטקסי הוללים של הציונים הדתיים, החילוניים והמהגרים ההוללים הסלאבים.
היהדות החרדית ורבניה חייבים לצאת במסע נגד העליות הללו ונגד החלת הריבונות ההוללת על המקום הקדוש ביותר לעמינו, כי משמעות השתיקה לחילול קודש הקודשים, תרתי משמע, משמעותה הסכמה עם המחללים והרי יודעים אנו מהי מידת העונש של "ישראל ערבים זה לזה" ו"ישראל ערבים זה בזה".
יש לצאת מהפחד החרדי מהאיומים הלאומנים הרדודים והלבנת הפנים של אותן כיפות סרוגות במילה "בוגדים", כי מזמן הללו בגדו בתורת ה'. אין לפחוד מהדימוי כי תתקיים ברית בין חרדים לערבים בעניין הר-הבית, בדיוק כמו שהגר"ח זוננפלד והרבי מבריסק לא פחדו לומר את דברם בפרשה זו.עמידה על הרגלים האחוריות - של גדולי ורבני ישראל, נגד העלייה להר-הבית תביא גם להצגת התמונה הנכונה והאמיתית, כי הציבור החרדי והדת היהודית אינם חומר התבערה בארץ הקודש, בין יהודים לערבים ובין היהדות לאיסלאם.
