בעיתון הארץ יש טור בשם "אחרי מות". בו מובאים פרטים על אנשים בולטים אשר לא זכו לכותרות בערוב חייהם,לא זכו למאמרים עם מותם, ולא זכו למודעות אֵבֶל גדולות. בשעתו ערך אותו אורי דרומי. כיום עורך אותו עופר אדרת, עיתונאי פורה מאוד בתחומים שונים,מהם היסטוריים ומהם עכשוויים. הוא מצטט את מאיר בראלי שכתב עליו בשעתו בעיתון דבר:
"הוא היה מן העליזים שבחבורה (ב "מחנות העולים"), אלוף טיולים, מרקיד חברים. הוא היה כורה אשלג, חורש שדות בקיבוץ,שליח ההגנה והמוסד לדמשק, מבריח יהודים לארץ ישראל, סייר ו"דרוויש", צעיר משולהב המכה בתופי פח ומרים, מספר אגדות,איש רעים להתרועע".
כאוטודדקט הוא הגיע לדרגת פרופסור וחוקר פורה. הוא פרסם עשרות ספרים ומחקרים וקבל את פרס ישראל. הוא נפטר לא מכבר בשיבה טובה.לי יש סיפור משלי על מנשקה
הראל.
לקראת סוף מלחמת העצמאות, בספטמבר 1949 הגתה מחלקת הנוער והחלוץ רעיון לשלוח לאמריקה, הצפונית והדרומית, שליחים מקרב תנועות הנוער השונות במאמץ להביא צעירים לארץ. אני, בעודי במדים, נבחרתי כנציג "הנוער הציוני",
נעמי חזן, כנציגת "השומר הצעיר" נועה אשכול "ממחנות העולים", פנחס פלאי ויחיאל אמתי, מתנועת "המזרחי" ו"הציונים הכלליים". בינינו היה גם אורי גלין, לימים הטייס שהטיס את המטוס הקל "פייפֶר קאָב" באירוע המוני בקיבוץ מעגן ביולי 1954 וגרם לאסון שבו נספו 17 אנשים ונפצעו 25. אורי גלין נמנה עם משתתפי הסמינר. הוא היה שותפי לחדר. פעם בשעות הבוקר המוקדמות בשעה שהפתח בחזית הבניין היה עדיין נעול, הוא השתחל דרך חלון. מן הרעש התעוררתי בבעתה וראיתי לפני בחלון סוליה של נעל באורך שליש מן החלון. חטפתי כיסא כדי להכות את הגנב ואם אפשר לדחוף אתו חזרה. ואז הוא צעק "צבי, צבי זה אני אורי". הוא "הגלה" את עצמו לחו"ל. למד רפואה כדי לסייע לנזקקים רפואית. הוא כיום פרופסור בארץ.
הסוכנות דאגה לכך שחלק מן הצעירים שעדיין היו מגויסים, יקבלו חופשה כדי להשתתף בסמינר לשליחים שנערך בבית ביקל בבית הכרם בירושלים .בסיום הקורס של קרוב לחודשיים התקיים מסע לנגב ולערבה בהדרכת יוסף ברסלבסקי, גיאוגרף ומורה ידוע לגאוגרפיה ובייחוד לנגב ולערבה, ומנשקה הראל שהיה עד אז מפקד בכיר בפלמ"ח וממייסדיו. הרכבים היו שתי משאיות, האכסניות - מלונות של מיליוני כוכבים. הציוד כלל אבזרי מטבח ואוכל, כמה אוהלים לצרכי השירותים: מטבח,עזרה ראשונה ושירותים אחרים.
המסע התחיל בירושלים, לאורך ים המלח, עין חוצוב (חצבה) ומשם חתכנו מערבה למצפה רמון, לעובדת, נחל צין, מעלה עקרבים, בדרכים סלולות מעט ובדרכי עפר ולאורך עשרות נחלי אכזב, שמעטים שמעו עליהם.למדנו על המקום, על יושביו ובעיקר על הנבטים שמהם למדו הרומאים את מלאכת ההשקיה (האקוודוקטים) על הבדווים לסוגיהם במדבר. מלבד זה המדריכים היו מצויים היטב במרכיבים הגאולוגיים של הנגב והערבה. המדריכים הצביעו על כתובות עתיקות של משתתפי שיירות שעשו את דרכם בנגב ובערבה מאפריקה לאסיה.ולא אכנס כאן לפרוט יתר מה התורה ששני המדריכים הרביצו בנו ומה אנו אמורים "להרביץ" חזרה לנוער האמריקני. בערבים הצלולים והקרים במדבר, לקח מנשק'ה את התוף והנעים לנו בשיריו המגוונים, בקול הבאריטון שלו והרעיד את השטח. באחד הערבים לאחר שלגמנו יין, כנראה בערב שבת, השמיע מנשקה את שירו של שלמה אבן גבירול "ככלות ייני תרד עיני פלגי מים". והשיר הזה עדיין מהדהד באוזני כמזכרת יקרת ערך מן הטיול הזה.
