חובבי הכדורגל הוותיקים בישראל זוכרים מן הסתם את שופט הכדורגל הבינלאומי שמואל הנדוורג ז"ל. הוא אומנם היה ידען גדול בחוקת המשחק אך ייזכר תמיד בזכות סגנון שיפוטו הייחודי. הנדוורג סבר, ובצדק, שכדורגל הוא מופע בידור להנאת הקהל, והשופט צריך להיות חלק ממנו. כלומר חלק מן ההצגה.
לכן תמיד השתדל לשלב בהופעותיו הומור על גבול הליצנות, משום כך שיגר אותו לא אחת איגוד השופטים למשחקים הכי טעונים וקשים, בהנחה שהרוח הטובה שישרה במגרש, תפרק את מטעני המתח והאלימות. כך למשל, באחד המשחקים פסק הנדוורג על כדור חופשי, ובמגרש התפתח הוויכוח המקובל בין הבועט לבין שחקני הקבוצה היריבה, בשאלה היכן יש למקם את ה"חומה".
אחרי כמה דקות של ויכוחי סרק, שבהן סירבה ה"חומה" לסגת אחורה ואילו הבועט סירב לבעוט, מצא הנדוורג פתרון יצירתי. הוא נטל את ה כ ד ו ר והזיזו לאחור...
נזכרתי בהברקה האופיינית הזו של הנדוורג, כאשר קראתי דיווחים על הרעיונות היצירתיים של מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי להתגבר על הסירוב הפלשתיני העיקש והמוחלט להכיר בישראל כמדינת העם היהודי. האמריקנים אומנם שמעו דיווחים על מר גורלו של אבו-מאזן - אחרי שנפל קרבן ל
נתניהו התחמן, כדברי מעריציו של הראיס בשמאל הישראלי חפוי הראש - אבל משום מה, הפעם הם לא השתכנעו. עובדה, אפילו ה"ניו-יורק טיימס" הזהיר כי במקרה של כשלון השיחות, תוטל האשמה על שני(!) הצדדים (איפה לעזאזל, תומאס פרידמן כשצריך אותו?).
אז מה עושים? מתעקשים ומפעילים עוד לחץ על אבו-מאזן? עד כדי כך לא תרחיק וושינגטון לכת. לפני שפונים לפתרון המסורתי, לחץ על ישראל שתתגמש עוד "קצת", מנסים את הפתרון המקורי של מיודענו החביב הנדוורג...
העיתון הערבי "אל חיאת", היוצא לאור בלונדון, דיווח על סמך מקורות מערביים ופלשתינים, כי המזכיר קרי ניסח פתרון יצירתי שהיה יכול להעניק לו אוסקר בטוח בקטגורית הפעלולים הטכניים: במקום לדבר על "מדינה יהודית" - ביטוי שעצם השמעתו גורמת עוויתות חריפות בכל רחבי העולם הערבי, עוד מאז החלטת החלוקה ב-1947 - יתחייבו הפלשתינים להכיר בישראל כ"מולדת הלאומית של היהודים".
הפתרון היצירתי הזה נידון כמובן לכשלון, ואכן "אל חיאת" כבר דיווח שאבו-מאזן דחה אותו. אפשר להבין מדוע. ניסוח ההצעה הוא אומלל, ורק מזכיר לנו שוב עד כמה צדק ה"וושינגטון פוסט" כאשר קבע לפני שבועיים שמדיניות ארה"ב בסכסוך הישראלי-פלשתיני היא "פנטזיה".
הרי כל חוקר מתחיל בתולדות הסכסוך יכול היה ללחוש על אוזנו של המזכיר החרוץ, כי הנוסח המוצע מזכיר לפלשתינים באורח מבהיל את הצהרת בלפור (2 בנובמבר 1917), שבה קבע שר החוץ הבריטי כי "...ממשלת בריטניה רואה בעין יפה הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". הצהרה שאינה מזכירה כלל "עם פלשתיני" (שעדיין לא היה קיים אז), והפלשתינים רואים אותה כטרגדיה לאומית, ומקפידים להפגין נגדה עד היום ב-2 בנובמבר.
מומלץ ללחשני השמאל להציע למזכיר קרי נוסח נוח יותר שיהיה קביל על הפרטנר שלנו. כמו למשל: "הפלשתינים יכירו בקהילה היהודית, שמסיבות לא ידועות התנחלה על אדמת פלשתין הקדושה, ויש לאפשר את המשך ישיבתה תמורת פיצויים הולמים וצודקים".