השבוע פורסם בכלי תקשורת שונים על גופת אדם, בעל משקל רב, שפונתה באמצעות מנוף מהעיר ביתר עילית. בעיתונים המקומיים של העיר, שבדרך כלל מחפשים בנרות אייטם כלשהו, לא נמצא אף איזכור ולו קטן למקרה. למה? כי זה לא כל הסיפור. וכל הסיפור - הוא בושה אחת גדולה עבור העיר כולה!
קראו לו דניאל, אדם בודד שכל בני משפחתו התרחקו מיהדותם, נישאו לגויות ועזבו את הארץ. דניאל היה מגיע אלינו לפעמים לארוחות שבת, כשפוטר מהעבודה, הצענו לו לבוא לסעוד את סבא שהיה אז אחרי ניתוח. הוא היה בחור טוב שחיפש עם מי לדבר, חי על עבודות מזדמנות, ולא ממש ידע להתמודד עם העולם בחוץ.
אחרי חובות רבים שצבר, ביתו נלקח ממנו והוא עבר לגור בשכירות בשכונה אחרת. מדי פעם יצא לי עוד לראות אותו, ולהבין שהאוכל הפך לידידו הקרוב והיחידי.
השבוע יצאו כל תושבי השכונה לחזות במנוף שבא לפנות את גופתו.
מי מצא אותו מת? אז זהו: אף אחד. פשוט הריח מהדירה שלו היה כבר ממש נורא. דניאל בגיל ה-40 נמצא במצב ריקבון, שהמיחם מהשבת על הפלטה עוד דולק.
בוויקיפדיה על "ביתר עילית - עיר התורה והחסידות", תמצאו שהיא עומדת על שלושה דברים ביניהם גמילות חסדים, ומתפארת בכמות הגמ״חים שקיימים בה. ואני שואלת: מהי גמילות חסדים? גמ״ח כלי עבודה? גמ״ח מזוזות? מה לגבי "מה שלומך" ליהודי שיושב בבית הכנסת לידך?
איפה היה דניאל היום, אם שכן היה יורד אליו עם איזו צלחת צ׳ולנט בשבת ומוצא אותו לא מרגיש טוב ומזעיק עזרה? איך ייתכן שבעיר כל כך קטנה, בה כולם מכירים את כולם, בעיר בה כל אחד יודע לספר מה מצב השלום-בית בין שכנו לזוגתו - אף אדם לא התעניין במי שבאמת היה כל כך זקוק להתעניינות איפה הרווחה הייתה כשאדם כזה נזרק מביתו? איפה היה האברך שמפגין באתרא קדישא, מתוך אידיאולוגיה לכבוד המת, כשגופת שכנו נרקבת מתחת לדירתו?
בדרך כלל שאדם מהעיר נפטר, לא עלינו, יתכסו הרחובות במודעות ענק עם שמו באותיות קידוש לבנה בתוספת תארים מכובדים. לאחר מכן, ב"שלושים", יפורסם בעיתונות על עצרת תפילה והתעוררות עקב האסון הכבד. מן הראוי, ועל אחת כמה וכמה, במקרה דנן לקיים עצרת התעוררות כזו, בה ישאלו את עצמם רבני העיר, קברניטיה וכל תושב בעיר: אם ידינו לא שפכו את הדם הזה?!
אם הצלחתי במילים מועטות אלו לעורר ולו אדם אחד לשים לב יותר לזולתו, יהיה זה לעילוי נשמת דניאל ז״ל. אריאלה.
