הראשון לכלא איך שגלגל מסתובב. בראשית הקריירה הפוליטית שלו אולמרט היה מחלוצי המלחמה בפשע המאורגן. והנה, כעבור עשרות שנים, בפרשת
הולילנד, פרשת הדגל של השחיתות השלטונית, לאחר שהורשע בשוחד, הוא מככב כאחד מהשחקנים הראשיים בפרשה.
אחרי שנחצו כבר כמעט כל הקווים האדומים, וראשי עירייה, שרים ואף נשיא המדינה הורשעו והושלכו לכלא, קיבלנו ראש
ממשלה שהורשע בשוחד, אשר יצר תקדים חדש, ועלול לשאת הפעם בתואר החלוצי המפוקפק 'הראשון לכלא' מבין ראשי הממשלה.
אז מה קורה לנו? אם בצמרת פשתה השחיתות, מה יגידו האזרחים? מה הפלא שישראל היא במגמת עלייה במדד השחיתות העולמי, וזינקה מהמקום ה-36 בשנת 2009, למקום ה-23 בשנת 2013?
הדָרת העגבנייה נזקי מזג האוויר - היה או לא היה. אולי לציבור יש זיכרון קצר, אולם עובדה היא שבשנים האחרונות מככבת העגבנייה בכותרות. בריטואל שנתי קבוע מזנק מחירה ל10 שקלים ויותר, והכל מדברים עליה לא פחות מאשר על מדד הרוח.
אז העצה הטובה היא, זמנית לא לקנות עגבניות. לא סוד הוא שאת מחיר העגבנייה, כמו של שאר המוצרים, קובעים חוקי השוק הכלכליים - ההיצע והביקוש. עם כל הצער על נזקי החקלאות, כאשר הביקוש לעגבניות ירד, המחירים ירדו בהתאם. והקרפיון כמשל.
אמרו שיש מחסור בדגים הללו, המככבים בארוחות חג ושבת, דבר שגרם לייקורם בעקבות עליית הביקושים. רק הגיע האיום על חרם צרכנים מצד החרדים (שהם הצרכן הגדול ביותר של הקרפיונים), וראה זה פלא המחירים ירדו וחזרו לרמתם הסבירה, לרווחת הציבור כולו. אז תנו לציבור להכריע גם בהדָרת העגבנייה. ובא לכיסנו גואל.
האיש והסמל הביקורת המושמעת נגד כיכובו של האופנובנק, רוני ליבוביץ, בפרסומת לאופנועים, והפיכתו לגיבור תרבות, היא מוצדקת.
ליבוביץ אומנם החזיר את הכספים ששדד, שילם את חובו לחברה בכלא, וחזר למוטב. הוא אף מתפרנס יפה מ'חזרתו בתשובה' בהרצאות שהוא נושא על כך ברחבי הארץ. אולם כדוגמן אופנועים הוא משדר לציבור את דמות השודד שגילם על האופנוע כסמל מיתולוגי, ובכך משמש מודל שלילי לשוד לא רק לבעלי נטיות עברייניות, אלא לחברה הנורמטיבית בכלל שממנה הוא בא. .
ראוי לזכור כי כשודד סדרתי מסתורי, שנתפס בעיני הציבור כסוג של רובין הוד מודרני, ששדד את הבנקים העשירים, אשר המשטרה לא הצליחה לעלות על עקבותיו זמן רב, האופנובנק הפך למרבה האכזבה לגיבור תרבות כבר אז, ולכן לא נכון להנציח דמות זו בקמבק לפרסומת אופנועים, הכלי - האגדה והאקשן - ששירת אותו נאמנה כשצחק כל הדרך אל הבנקים.
הצביעות של בנט בעקבות העסקה שפורסמה לאחרונה - שחרור מחבלים תמורת יונתן
פולארד, אמר
נפתלי בנט, יו"ר מפלגת הבית היהודי, שהוא מתנגד לה.
אז איך זה שהוא תמך בשעתה בתוכנית לשחרור מחבלים, כתנאי למשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים, במקום הקפאת התנחלויות? האם אז שחרור טרוריסטים עם דם על הידיים היה כשר, בחסות הֶמשך הבנייה מעֵבר לקו הירוק? האם אבן ואדמה שווים יותר מפולארד, שלמענו הוא מתנגד לשחרור המחבלים? די לצביעות!
אין מנוס מן המסקנה שלא האידיאולוגיה מדברת מגרונו של בנט, אלא הפוליטיקה. הרצון לשַמר את הכסא בממשלה בכל מחיר הוא שמַנחה את שיקוליו המשתנים בהתאם.
יתרה מכך, דומה שעסקת
גלעד שליט, ששוחרר תמורת אלף (!) מחבלים, אשר היוותה תקדים, היא שסללה את הדרך לעסקת פולארד. כי מה זה שחרור עשרות מחבלים, לעומת אלף בעסקה הקודמת, אם אפשר לשחרר את פולארד, אשר בסופו של דבר ריגל למען המדינה?
הפצצה המתקתקת שחרור 400 המחבלים בפעימה הרביעית, תמורת הארכת המשא-ומתן המדיני עם הפלשתינים לחצי שנה, לא רק יפגע קשות במשפחות הקורבנות, אלא הוא לא פחות מהווה סוג של התאבדות לאומית, מעֵבר להתאבדות פוליטית ומדינית.
כפי המסתמן אבו מאזן עומד במריו שלא להכיר במדינת ישראל, ושלא לתרום מצידו דבר לקידום המשא-ומתן. הוא מנצל היטב את הרפיסוּת של נתניהו, שנכנע ללחץ של עמיתו מהתפוח הגדול, הנשיא
ברק אובמה, לוויתורים חד-צדדיים מצד ישראל למען קדושת המשך הדיונים המדיניים. אבל עד מתי הממשלה תסכן את ביטחון האזרחים, בשחרור סדרתי של מחבלים עם דם על הידיים, ללא כל תמורה, דבר שהוא חסר תקדים במדינות אחרות (ובכלל זה בארה"ב שאינה מוכנה לשחרר אפילו את פולארד).
המדינה יצרה תקדימים מעוּותים בעסקות של שחרור מאות מחבלים תמורת שבויים בודדים (והשיא היה בעסקת שליט - אחד מול אלף טירוריסטים), אולם לפחות היה מדובר בהצלת נפשות. לעומת זאת, כאן מדובר בפצצה פלשתינית מתקתקת, כשההסכם החד-צדדי לא שווה אפילו את הנייר שעליו הוא חתום. היכן הכבוד והביטחון הלאומי שלנו?
פסוקו אולמרט: המרוץ אחרי הכלימה.
אזהרה: זו לא בדיחת אחד באפריל.
ראש חודש ניסן טוב!