לפני ש"מחנה השלום" המתכווץ והולך מדי וטו פלשתיני סדרתי יתחיל להצביע על האשם הקבוע בקריסה האפשרית של פרויקט
ג'ון קרי, מומלץ מאוד שיציץ קלות בקיבעון המסורתי המכתיב למנהיגים הפלשתינים לטרפד כל ניצוץ של פשרה, שמתווך כלשהו מנסה להתניע בעזרתו את התהליך הידוע.
הצצה כזו היא צעד מחויב המציאות, והיא גם בעלת סגולות ריפוי מוכחות, לפני שכמה צרכני תקשורת מוטית (כרגיל), יפומפמו בהספדים נוגים על "מותה של התקווה לשלום", על "עוד הזדמנות שהוחמצה", וכמובן על חלקה המכריע של סרבנות ישראל באשמה.
לצורך הליך הריפוי הזה כדאי להיעזר בעדותו של משקיף ותיק ומנוסה בזירה המזרח-תיכונית, שכל ערעור על אוביקטיביותו יגרום לו מן הסתם לחלחלה עזה. יוסי ביילין, מהוגי
הסכם אוסלו ויוזמת ז'נבה, פירסם בישראל היום (יום א', 30.3.14) הספד פוליטי לראש הממשלה לשעבר,
אהוד אולמרט, ערב הכרעת הדין.
אחרי שסקר את עלילותיו של אולמרט בזירה הפוליטית הפנימית, התפנה ביילין להקדיש כמה שורות בסיום דבריו, למגעיו המפורסמים של אולמרט עם אבו-מאזן. כתב יוסי ביילין (ההדגשה - שלי): "בתהליך השלום החל מאוחר מדי, ולמרות שהצעותיו היו בהחלט ראויות להערכה,
לא היה בהן כדי להתקרב למינימום הפלשתיני. בסופו של דבר" - מסכם ביילין בעצב, "הוא תרם לטענת הימין כי גם הצעות מתונות של ישראל אינן זוכות להיענות פלשתינית".
אם תרצו, קיבלתם במשפט מתומצת אחד את המפתח לכל הפלונטר הנצחי. לסיבה האמיתית והמדויקת מדוע כל מו"מ מדיני בין ישראל לפלשתינים, שבו לא תתחייב ישראל מראש לקבל כל תנאי פלשתיני - נדון מראש לכישלון. במלים פשוטות, מו"מ קלאסי, שבו כל צד שוטח את עמדותיו והמו"מ מתנהל על מציאת נוסחאות לגישור בין עמדות אלה, מו"מ כזה הוא פסול בעיני הפרטנרים שלנו.
מו"מ מדיני בעיניהם - ואין זה משנה אם ינוהל על-ידי ערפאת עוטה הכפייה או אבו-מאזן המעונב - חייב לשאת בעצם אופי של אולטימטום, שבו צד אחד מכתיב את תנאיו והצד השני חייב לקבלם במלואם. כפי שהסבירה פעם פזמונאית החצר של הרשות הפלשתינית,
זהבה גלאון: "ישראל צריכה לוותר יותר כי היא הצד הכובש" (הגברת לא פירטה, כמובן, על מה, אם בכלל, צריכים הפלשתינים לוותר).
ניזכר מה כתב יוסי ביילין. הוא החמיא להצעותיו של אולמרט במגעיו עם אבו-מאזן ("הצעותיו ראויות בהחלט להערכה"), אבל מיד הוסיף את משפט המפתח:
"(אבל) לא היה בהן כדי להתקרב למינימום הפלשתיני"! זאת אומרת, גם אחרי שראש ממשלת ישראל עשה כברת דרך משמעותית לעבר דרישות בן-שיחו הפלשתיני, וגם שבר טאבו עליו שמרו מכל משמר כל ראשי ממשלות ישראל שקדמו לו בכך שהסכים לקלוט פליטים בתחומי ישראל, עדיין הוא אינו מתקרב אפילו למינימום הפלשתיני (מיותר לומר שביילין לא טורח לספר לנו מהו ה"מינימום הפלשתיני". אפשר לנחש מדוע).
כך, נחשף לפתע הסוד האמיתי מאחורי כשלון המו"מ שהתקיים ב-2009. "פתאום" מתברר כי המו"מ לא נכשל מפני שברגע הקריטי התפטר אולמרט מראשות הממשלה ונערכו בחירות - כפי שטענו מליצי היושר הקבועים בישראל של נשיא הרשות הפלשתינית, בניסיון נלעג לחפות על בריחתו מאקט החתימה - אלא פשוט כיוון שאולמרט הנדיב הידוע, לא הלך רחוק מדי. אפילו לא התקרב למינימום הפלשתיני הנדרש.
אבל בכך לא תם הכישלון של אולמרט, כפי שביילין עצמו הודה השבוע: שלא באשמתו סיפק אולמרט תחמושת נוספת לטיעוני הימין, כי לישראל אין בעצם פרטנר למו"מ על שלום...
נשמע לכם מוכר? ממש דז'ה-וו? בוודאי, הרי זה שיחזור מדויק של הפיאסקו שבו הסתיימו שיחות קמפ דייוויד 2000, שניהל
אהוד ברק כראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה מול הראיס
יאסר ערפאת, בתיווכו האישי של נשיא ארה"ב
ביל קלינטון. גם אז הציע ברק הצעות שנחשבו לנדיבות ביותר מבחינה טריטוריאלית, לרבות ריבונות פלשתינית במזרח ירושלים, אבל ערפאת סירב.
כמו ב-2009 כך גם ב-2000, הצעות ישראל מרחיקות הלכת, פשוט לא התקרבו למינימום של הפלשתינים. זהו מינימום שיש לו גם תכונה מופלאה: בנוסף לכך שהוא מינימום מינימלי ומסתורי, הוא גם שומר תמיד על מרחק ביטחון מפני אלה המתקרבים אליו.
