נשיא המדינה שמעון פרס,אופטימיסט ללא תקנה, אמר השבוע בעת ביקור בווינה כי כפסע בינינו לבין הפלשתינים בהשגת השלום. גם אם זה חלום בהקיץ הרי באווירה האפוקליפטית שמשרים עלינו אי-אלה ממנהיגנו ובתדלוק של פרשני תקשורת,ומומחי אקדמיה,גם זה דבר חיובי.אלא שלצערנו אופטימיות אצלנו לא יוצרת דינאמיקה. מה שקורה הוא שהפלשתינים משחקים בקלפים גלויים, גם בטקטיקה וגם באסטרטגיה, ואילו אנחנו - בקלפים סמויים. נכון שזה לא פוקר. אבל זה המשחק, שבו עד כה אנו המפסידים, גם לטווח הקצר וגם לטווח הארוך. גם אם האמריקנים ירמזו שמי שאשם בקריסת התהליך, אלה הפלשתינים- ובעיקר אבו מאזן- אז מה. ואם במקרה הטוב יחודש המשא-ומתן תמורת וויתר ישראלי כזה, ויתור פלשתיני מזה, האם הסיכויים למימוש חזון שתי מדינות לשני העמים,יהיה קרוב יותר? הנשיא פרס באותו תרחיש אופטימי המליץ שהמו"מ יוסיף להיות חשאי. אני ממליץ שהוא יהיה פתוח. זאת ברוח " 14 הנקודות של הנשיא וודרו ווילסון. לקראת תום מלחמת העולם הראשונה, ב-8 בינואר 1918 הופיע הנשיא וודרו ווילסון בנאום לאומה ובו הציג את חזונו לשלום ולביטחון באירופה שלאחר הבסת הציר. תמצית הסעיף הראשון הוא No more secret agreements ("Open covenants openly arrived at") משמע שגם המשא והמתן על ההסכם חייב להיות פתוח כדי שהציבור יידע במה הדברים אמורים. אולי תוך כדי העלאת הסוגיה לדיון ציבורי נלמד לא רק מה מניע את הפלשתינים בהליכיהם, אלא מי קובע אצלנו את סדר היום של חיינו, ובעיקר עתיד המדינה. האם זה רוב הציבור או חבורה קטנה- אלימה פוליטית- אשר כופה עלינו ומוכנה למשכן את עתידנו והיא זאת שמטרפדת כול מהלך אל השלום המיוחל. זה לא פחות חשוב. להביא דוגמה קטנה על אבסורד אשר גובל בשערורייה. וויתור על בנייה בהתנחלות שהיא בשטח הפלשתיני, הוא לא נושא לדיון. לעומת זאת שחרור עצורים ערביים אזרחי ישראל-חשודים בטרור או בבגידה- הוא כן נושא למקח.רק קטע קטן בשיעור של "שחיתות" מסוג אחר אצלנו, שעליה עוברים לסדר היום. הציבור אצלנו הוא סומא,ולעתים מונחה על-ידי עיוורים.

נושא ההכרה במדינה יהודית

הוויכוח בסוגיה של הכרת הפלשתינים, לא זו בלבד שהוא נמצא בראש הדיון הציבורי, אלא הוא התלהט. עד כדי כך שהמו"ל של עיתון הארץ עמוס שוקן, עיתונאי לעילה בזכות עצמו, ראה לנכון למתוח ביקורת קשה מעל דפי עיתונו על אחד הפובליציסטים הבכירים והידועים, שלו, ארי שביט( במאמרו "הדיו הסמוי מן העין" 20.3.14") .שוקן כותב בין היתר ש- (מדבריו של שביט) "צריך להבין שהוא תומך כביכול בפתרון שתי מדינות אבל תוקף את המתנגדים לדרישת בנימין נתניה ממחמוד עבאס להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. כדי שנדע היכן בדיוק שביט עצמו עומד,הוא גם תוקף את מחנה השלום, אלא שהתקפותיו נשענות על עמדות שהוא ממציא למתנגדיו" והוא מסיים ככה: "מי שמציגים את עצמם כתומכי פתרון שתי המדינות, אך עומדים על התביעה להכרה במדינת הלאום, פועלים כדי להנציח את הכיבוש וההתנחלות" על כך משיב לו שביט ברשימה קצרה (הארץ, 27.3.14) שבסיומה הוא אומר: "מי משרת את השלום ואת חלוקת הארץ ואת סיום הכיבוש טוב יותר? נטורי קרתא של השמאל הישן, או אלה שפרצו את חומות הגטו והעזו להתבונן נכוחה בעולם האמיתי, האכזרי והמורכב המשתרע מעבר להן?" הבאתי קטעים אלה כדוגמה עד היכן הוויכוח הגיעה בסוגיה אחת בלבד, והיא עניין ההכרה של הפלשתינים במדינה יהודית. הסוגיה שבנימין נתניהו הפך אותה ל-casus belli. לא בדיוק "עילה למלחמה" כהגדרת המונח, אלא תרוץ לאי עשיית שלום עם הפלשתינים, שזה גרוע מאשר מלחמה שבה ננצח, אבל במאבק על דמותה של המדינה, נובס. אולם בשימת הדגש על הכרה במדינה יהודית,כול שאר הנושאים שבינינו לבין הפלשתינים כאילו נמוגו. זה העיקר והשאר תפל. נגיד לצורך הדיון, היה והפלשתינים מסכימים להכיר בישראל כ"מדינה יהודית", והם דורשים שנכיר במזרח ירושלים כבירת ישראל, שנתחייב לאחר השלום לשחרר את כול העצורים, שלהם ושל ערביי ישראל שפעלו למענם,שנפסיק את כול הבנייה בשטחים בכול מקום,לרבות באזור ירושלים, שעל הירדן יוצב כוח בינלאומי, ואחר כך יתקיים דיון לגבי אלה שנשארים בידי ישראל ואלה שעוברים לידי הפלשתינים, שנדון לאחר הסכם השלום על פיצויים הדדיים כתוצאה של הכיבוש וכיוצא באלה סעיפים מאוד חשובים בהסכמי שלום בכול מקום- האם נתניהו יסכים. וודאי שלא.לכן לדעתי,שוחרי השלום ואלה שחוששים שמדינת ישראל תתאבד, כיהודית, אם לא תסכים לחלוקת ארץ ישראל, מן הראוי שיעלו לדיון את הפנים האחרים של הסכם השלום.

לפתוח את הדיון

במגעים בינינו לבין הפלשתינים אולי כדאי לאמץ את עקרון הפתיחות. הרי הדיון בנושא "מדינה יהודית" הוא פתוח, קולני ולוהט. מדוע לא להרחיב את היריעה. הרושם הוא שמצד הפלשתינים כול הסעיפים הם גלויים, לא רק לעיניי הפלשתינים אלא גם לעיני הישראלים. ומדוע להסתמך רק עליהם. מדוע שלא נדע מה היא העמדה של משלחת ישראל בשיחות. החשאיות, במקרה זה מחטיאה את המטרה.כול הסעיפים חייבים לעלות לדיון ציבורי. לא פחות מאשר הדיון על הגרעין האירני. אני לא בטוח שמה שמדליפים לנו מן השיחות הוא אמת או כחש וכזב ונועד כצעד טקטי שהופך לתכלית. אולי הציבור ילמד מדוע הבנייה בהתנחלויות שקולה כנגד שחרור פלשתינים שהואשמו במעשי טרור. או מדוע שחרורו של פולארד מרגל ישראל שעשה את מלאכתו בעד בצע כסף סרח שקולה כנגד התחושה הקשה של משפחות שקולות אשר אבדו את קיריהם במעשיה טרור אלה.כמו גם החשיבות הרבה שמייחס ראש המשלה להכרה בנו כמדינה יהודית. דבר שרוב הישראלים לא מבינים זאת. ככול שאני מנסה להסביר את הפלוגתא החריפה בנושא "ההכרה במדינה יהודית", אני מנסה להגיע למסקנה הגיונית כי רק חלק קטן צף על פני השטח,חלקו הגדול הוא מתחתיו. אני מניח שמי שמנסה למצוא סיבה הגיונית להתעקשות בנושא "מדינה יהודית" חושש שאם נסכים לוותר על העיקרון הזה,הרי יהיו לערבים עילות בעתיד בכול הקשור "לזכות השיבה" שלהם. מכאן אני מבקש להעלות שאלה היפותטית: .אם ישראל תוותר על הכרה זאת, האם יסכימו הפלשתינים במפורש על וויתור מוחלט של "זכות השיבה". האם זה הועלה בפניהם? שהרי, אם יש דבר אחד שרוב רובם של אזרחי ישראלי היהודיים מסכימים עליו הרי זאת הדעה שאין בשום אופן להכיר בזכות השיבה של ערביי ישראל.תהליך כזה, ולא מילים, הוא שיקבע אם ישראל תהיה יהודית ולא ההכרה של הפלשתינים. בהקשר זה המאמר של דימיטרי שומסקי (הארץ, 30.5.2014) "בין פלשתין לאוקראינה" ראוי להערה. בשעה שהוא מנתח העדר אפשרות לפתרון למעט ישות קונפדרטיבית, שלפיו "הפלשתינים יוכלו לבחור אם לחזור למדינת פלשתין ולהפוך לאזרחיה או לממש את זכות השיבה למדינת ישראל ולהפוך לאזרחיה"- הרי זה לעצמו רעיון מופרך, משל שופכים נפט לכיבוי מדורה. אשר לפליטים, אין שום תקדים ומשל להנצחת בעיית הפליטים הפלשתיניים כפי שעושות זאת מדינות ערב והפלשתינים, 66 שנים לאחר המלחמה. מדינות ערב הבטיחו לפלשתינים לכבוש את הארץ ועודדו רבים מהם לנוס והם שמשאירים את הדור הרביעי של פליטים בגטאות משלהם, במצב עלוב ותוך תסיסה מתמדת, בלא לקלטם, חברתית, כלכלית, תרבותית. זאת, הן משום הנוחיות או החשש שלהם מפניהם שמא יערערו את המשטרים, או כדי להנציח את הבעיה. הפלשתינים שהולכו שולל בשנת 1947 מנסים להפוך את הבעיה כקלף מיקוח. ישראל לא חייבת לשתף פעולה עם מדיניות עוועים זאת.. מיליונים בעולם נעקרו מבתיהם במלחמה ויושבו מחדש והם חיים אורח חיים נורמאלי, כשווים בין שווים. הערבים, והפלשתינים, קרבנות אותה מדיניות הונאה, עדיין מטפחים בקרב הדור הרביעי של הפליטים את חלום השיבה. זכות השיבה היא האנטיתזה הקיצונית לעניין ההכרה במדינה היהודית. אם אכן היא תתממש, זאת לא תהיה מדינה יהודית. דומני שאם זה יהיה הנושא שעל הפרק, הרוב המכריע של הציבור הישראלי יהיה מוכן לחלופה הזאת. ואז ניגש לכול שאר הסוגיות שלהערכתי הן, מהותית, אגוז קשה הרבה יותר מאשר הכרה במדינה יהודית. כאן שני הצדדים יידרשו לוויתורים ממשיים, ולא הזויים. אני חושש, כאמור, שמאחורי ההתעקשות בנושא המדינה היהודית,עומד הסירוב של ביבי ותומכיו לשלום עם הפלשתינים במסגרת מדינה משלהם. לכן, אם הממסד אינו מניח את הקלפים על השולחן- הציבור חייב לעשות זאת. הסוגיה של "הכרה במדינה יהודית" הוא "טריגר", מצוין. ההתפתחות האחרונה שבה וושינגטון נוטה להשאיר אותנו לבד בחדר הרולטה, רק מחזקת תפיסה זאת. לפלשתינים יש שני אמצעים. אאחד לטווח קצר, פנייה למוסדות האו"ם. לטווח הארוך הגורם הדמוגרפי. אני מפנה את תשומת לבם של הקוראים למפה של "תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947". היהודים הסכימו לה, הערבים לא הסכימו ועל כך הם משלמים. הפעם אם אנו לא נסכים להיפרד, בין על-ידי הסכם ובין על-ידי היפרדות חד-צדדית (ואני בעד עזה עם החמאס, שהוא יובס עם הזמן, מאשר עזה עם ישראל) - אנו נשלם.