תחילה, מספר מושגים והגדרות; שחקנים ראשיים, הם אלה שנכנסו לתהליך בידיעה ברורה איך הם רוצים לצאת ממנו, פעלו בו היטב ועיצבו את מהלכיו, תכננו את מהלכיהם והשיגו לפחות את עיקר יעדיהם. שחקנים ראשיים הם אלה שמהלכיהם נועדו להבטיח שישיגו את מטרותיהם, השפיעו על התהליך השפעה מרכזית, וכאשר נתקלו בקשיים לא הססו "להמר על כל הקופה" ואפילו לשבור כלים. השחקנים הראשיים הם אפוא הפלשתינים, הליגה הערבית (מונהגת על-ידי סעודיה), וירדן (ברקע).
שחקנים משניים, הם אלה שנכנסו מתוך ידיעה ברורה מה הם רוצים אבל מתוך חוסר ידיעה או החלטה מה עליהם לעשות לשם כך. פעלו בחוסר יוזמה ובקול ענות חלושה כשמעשיהם אינם מעצבים את התהליך או משפיעים עליו השפעה מכרעת לא באשר לכיוון שאליו מתפתח התהליך בפועל ולא באשר לנקודה הסופית אליו הגיע. שחקנים משניים הם אפוא ממשלת ישראל, האמריקנים והאירופים. שחקנים אלה דחפו את התהליך מתוך אינרציה חסרת מעוף וזיקה למהלכי השחקנים הראשיים, ונסחפו עימו למקום בו הוא נמצא עתה - כל אחד מהם וטעמיו עימו.
סטטיסטים, אלה הם "הקיביצרים" - אלו שיושבים מסביב ללוח המשחק ומנסים לנחש מי בסופו של יום ינצח ועד כמה הם מוצלחים כמהמרים על התוצאה - למשל: הציבור הישראלי. הם אינם עושים דבר ממשי אבל מטילים צללים מסוגים שונים על השחקנים הפעילים.
לקטגוריה זו שייכים גם "הדימויים הפסיביים" - כגון: "השד הדמוגרפי", "החרם העולמי", "החלטות אנטי-ישראליות במוסדות בינלאומיים", "אפרטהייד כמושג מגונה", "התלות הישראלית בארה"ב", "התלות הכלכלית באירופה", בית-הדין הבינלאומי בהאג, דעת הקהל והמפלגות בישראל, ועוד כהנה וכהנה סיסמאות, גורמי שוליים ומושגים אנכרוניסטים, שלהם השפעה פסיכולוגית ומנטלית על השחקנים.
כישלונרים סדרתיים ופרקליטי ה"שטן", הם אלה שנכנסו לתהליך מתוך ידיעה ברורה מה הם רוצים, ידיעה ברורה שהם אינם יכולים להשיג זאת, התעלמות סדרתית מהעובדות, ופעילות אינטנסיבית בשולי התהליך שעיקרה להכביד על ממשלת ישראל עד כדי הכשלתה, ולסייע לפלשתינים ולערבים להשיג את מטרותיהם.
הערות מקדמיות והנחות עבודה: א. השחקנים הראשיים הם למעשה קבוצה אחת שמטרות היסוד שלה זהות, אבל יש בתוכה מחלוקות על השיטות והמנגנונים שיש להפעיל להשגתן.
ב. ביחס לישראל, מטרת היסוד של קבוצת השחקנים הראשיים, שלא השתנתה כבר קרוב למאה שנים, היא לבטל בדרך זו או אחרת את קיומה של ישות ציונית או מדינה יהודית בארץ-ישראל. לשם כך עליהם לקבל כל הישג מדיני ו/או אסטרטגי אפשרי בתמורה לוויתור זמני והפיך מינימלי, ולהתעקש ולהתנגד לכל מהלך שיש לו משמעות אסטרטגית של שינוי יעד הבסיס או של תהליך בלתי-הפיך.
ג. גורם הזמן אינו פקטור. השחקנים הראשיים כאן בכדי להשאר, והם אינם ממהרים לשום מקום. הם אינם עוברים בעוד שנה פחות או יותר להתעניין במזרח הרחוק בדומה לארצות הברית. אין להם תנועת "
שלום עכשיו" שאצה לה הדרך ובתמורה לשקט זמני וחלקי היא מוכנה להודות שארץ ישראל היא, בתנאים מסוימים, גם מדינה ערבית מקדמת דנא, מדינה דו-לאומית או "חיה פוליטית כלשהי אחרת" ובלבד שיוכלו לקדם ללא הפרעה את הנישואין האזרחיים, את מצבם של ההומואים והלסביות ואת המתת החסד, את שמירת הטבע ואיכות הסביבה ואת השיח האינטרנטי החופשי ... . השחקנים הראשיים יכולים לנהל מספר חזיתות בעת ובעונה אחת, מבלי לוותר כהוא זה על עמדותיהם, אמונותיהם ותביעותיהם, כפי שהם עושים למשל מול אירופה. מצד אחד שימוש בחולשות האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית והאשמה הפוסט-קולוניאלית מבית המדרש האירופי וניגוח האירופים בהן, מצד שני הגירה מסיבית המסכנת את היציבות החברתית והפוליטית האורגנית האירופית, ומצד שלישי שליטה במקורות אנרגיה ובכוח קנייה גדול וחיוני בכדי להכתיב התנהלות ומהלכים. הכל מתנהל במקביל, בקצב שלהם ובעקיבות ראויה לציון.
ד. קריאוגניה פוליטית בישראל.
שחיקה פנימית העיסוק האובססיבי בישראל בשאלת ההסדר עם הפלשתינים נמשך כבר עשרות שנים וגוזל מהמדינה, ממנהיגיה ומהציבור משאבים אדירים. חרף היותה של ישראל מדינה עתירת כשרונות ואנרגיות יצירתיות, כפיית עיסוק אובססיבי זה עליה, מכלה משאבים אלה ומונע הפניית היכולות והאנרגיות לפיתוח היכולות, העושר והעוצמה הלאומית הכוללת. תוך כדי תהליכי שחיקה אלה, מאבדת ישראל גם כוח אדם מעולה. משאבים רבים מוקצים ליעודים פסיביים, ובראיה לטווח ארוך הם הקצאות שליליות, דהיינו הקצאות שברובן אינן מחוללות תפוקות כלכליות או צמיחה; המקרה החמור ביותר הוא ההקצאות לצרכי ביטחון, אבל הוא אינו יחיד מסוגו. השחיקה הפנימית, אובדן המשאבים ומאבקים חברתיים ופוליטיים סיזיפיים המבזבזים אנרגיות יצירתיות, ניהוליות, כלכליות וחברתיות - שקולים בהתנהלות המדינה למציאות של מעין "שימור" מצב באמצעות קריאוגניה פוליטית. ישראל נמנעת מקבלת החלטות לכאן או לכאן לא רק בסכסוך עצמו וביחסים הבי-לטרליים עם השחקנים הראשיים, ולכן מדשדשת בבוץ שכופים עליה השחקנים הראשיים, במיוחד מאז הסכמי אוסלו הכושלים. בעבר ידעה ישראל לפרוץ את הקוים של מציאות דומה על-ידיי מהלכים צבאיים ששינו את פני האזור כולו. כיום היא מסתפקת בשימור הקיים ובכך משחקת לידי השחקנים הראשיים. עבור השחקנים הראשיים במחזה האבסורד, זהו מצב מצויין. באין איום עבורם מצד ישראל, הם יכולים להמשיך במלחמה ההתשה המורכבת והמשולבת שלהם, תוך התקדמות איטית אך רצופה לעבר יעדם הבסיסי.
לאן בעצם הגענו בזכות המו"מ האחרון? התשובה הפשוטה היא לשום מקום. אבל בכדי לתת תשובה מעט יותר אינטליגנטית, נחוץ לבחון בקצרה מה בעצם חיפש כל צד באפיזודה הספציפית של המו"מ הזה.
ישראל - לצערנו אין ישראל אחת, יש הרבה ישראל. תקצר היריעה הפעם מלנסות ולנתח את מגוון השחקנים במקבץ "ישראל" זה, וברור שלא לכל החשקנים בה אותה חשיבות ואותו משקל ציבורי-פוליטי. אסתפק בשניים: ראש הממשלה כמייצג הימין והגישה הבסיסית שלו האומרת: "יתנו, יקבלו - לא יתנו, לא יקבלו". והשמאל, שהוא גם הגרעין הקשה של האופוזיציה, שעמדותיו הבסיסיות הן שלום עכשיו ולמעשה בכל מחיר (אף שמטעמים טקטיים הם מכחישים זאת).
להערכתי, בעמדתו של ראש הממשלה קיים יותר מגרעין של מודעות לעובדה שאין בצד השני פרטנר שעימו ניתן להדבר במונחים שהימין וחלקים רחבים במרכז יכולים לקבל ומוכנים להשלים. ומכאן שראש הממשלה נכנס למו"מ ופעל בו מתוך הערכה שלא יהיה בסופו של דבר הסכם, משום שלא ניתן לגשר בין הצדדים בשאלות היסוד. ללא הסכם סופי ומלא שעקרו הוא קץ הסכסוך, קץ התביעות, קץ האלימות ויחסים נורמליים (לא שלום מצרי ולא שלום ירדני) עם העולם הערבי, אין מקום ואין הצדקה לוויתורים ישראלים מרחיקי לכת, ובוודאי שאין מקום להתחיל את המו"מ בכאלה. לכן, ביקש נתניהו ובצדק לדון ולהתקדם בכל הנושאים במקביל, ורק בסיכום המו"מ להכריע בנקודות הפתוחות הרגישות ביותר.
הפלשתינים "נולדו" בכדי לשרת ולקדם את מטרות הליגה הערבית, ונתמכים על ידה דרך קבע, לפי העניין והצורך - לעיתים פוליטית, פעמים כלכלית, ובתנאים מיוחדים גם צבאית ומדינית וגם תעמולתית. במהלך מו"מ זה ראינו שוב ביטוי לתלות זו בהליכתו של אבו עבאס לליגה הערבית שתחלץ אותו מהצורך להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, אף על-פי שכבר החלטות החלוקה קבעו שהמדינה היהודית תהיה מדינת הלאום היהודי, ולא קשרו זאת בשום צורה ואופן לשם שינתן לה . הכרה כזו אינה עומדת בסתירה לרצון הפלשתיני בלבד, היא מנוגדת לעמדה המסורתית של הליגה הערבית וללא שינוי עמדה זו, אבו עבאס לא יהין לקבל החלטות שכל כולן מושתתות על אינטרס פלשתיני טהור - שאיפה להקמת מדינת לאום. השגת הסכמה כזו צריכה הייתה להיות אחד התפקידים המרכזיים של ארה"ב כמתווכת בסכסוך האזורי. אולם בכך כשלה לאורך כל הדרך, ועל עניין זה ארחיב מעט בהמשך.
דברי הבל ואוטופיה כאן אני נדרש למסקנה יסודית מאוד שחזרה והתאשרה במו"מ האחרון. ישראל מנהלת מו"מ עם הגורם הלא נכון, ומסיבות לא נכונות. הפלשתינים אומנם הכריזו על עצמם כלאום, ובתנאים מסוימים דובריהם מחפשים להם שורשים אצל היבוסים..., בפועל הם אינם עם ואים להם שאיפות לאומיות. הם מכשיר פוליטי ערבי במאבק נגד ישראל, וכדי להגיע לסיום הסכסוך הזה, אין די בהסכמה עם הפלשתינים, אלא חייבת להיות בעת ובעונה אחת גם הסכמה מגבילה של הליגה הערבית, וקץ הסכסוך יכול להתרחש, ללא חיסול פיסי או מדיני של ישראל, רק בהסכמה עם הליגה הערבית. אילו נעלמה יום אחד ישראל מהאזור, היה נפתח בו מאבק בין-ערבי חדש על השליטה בטריטוריה שבעבר נקראה המנדט הבריטי על פלשתינה. כלל אינני משוכנע שאירוע כזה היה מוביל להקמת מדינה פלשתינית בגדה המערבית לצד ירדן, או להשתלטות ירדנית על עבר הירדן המערבי במטרה למנוע זאת. לא הייתי מתפלא אם במקביל היו המצרים משתלטים על הנגב והסורים על הגליל, וכך מחלקים את הטריטוריה המכונה ישראל בין ישויות מדיניות קיימות, תוך התעלמות מ"העם הפלשתיני". מי שזוכר או קרא ולמד את עלילות הימים שקדמו להחלטת החלוקה מ-1947 ואת הפלישה הערבית לשטחי ישראל בתחילת מלחמת העצמאות, מבין בוודאי היטב במה דברים אמורים.
למרות הערכתי הקודמת אני נוטה להאמין שראש הממשלה לא שלל הסדר של שתי מדינות, וכאן סטה מדרך הימין האידיאולוגי, היה ויגלה שהערבים כן שינו את טיבם וטבעם, והם באמת מוכנים לפשרה היסטורית. כאמור לעיל, אילו נוצר שינוי כזה הוא היה משפיע גם על העמדה הפלשתינית, אם לא מרצון אזי מחוסר ברירה . ראש הממשלה נדרש לסטיה זו משלוש סיבות: א. כלפי הציבור בישראל, היה עליו להראות נכונות אמיתית להסדר אמיתי בכדי לשמר תמיכה רחבה בו ובממשלתו. שהרי הציבור התומך בממשלה נחלק בין אלה שבימין המובהק, והאידיאולוגי - אלה שטוענים שאין מקום לחלוקת ארץ ישראל המערבית, גם אילו רצו הערבים להגיע
בתום לב לפשרה הוגנת, ובין אלה שמוכנים לפשרה הוגנת, אבל לא למכירת חיסול נוסח השמאל. קבוצה זו היא שהייתה מכריעה בסופו של דבר את הכף, והיא גם זו שתכריע אותה במשאל עם, אם נגיע לכך. ב. כלפי העולם, שהולעט במשך זמן רב בשקרים על-ידי הערבים והפוסט-ציונים, ובדברי הבל ואוטופיה על-ידי השמאל בישראל. ראש הממשלה כמדינאי חייב לנהל מדיניות המתחשבת בעמדות הבינלאומיות, כל עוד יש בהן מידה של שכל ישר וחוסר סיכון חמור לישראל. ג. כלפי עצמו, לאחר שהביע עמדות שיש בהן משום נכונות ללכת בתלם שנתמך על-ידי קבוצת הפשרה ההוגנת בישראל, שהיא החשובה ביותר מבחינתו בראיה הפוליטית.
נכונותו זו של ראש הממשלה היא גם מעשית וגם פוליטית, ומחייבת את האגף הימני האידיאולוגי לעירנות וזהירות מתמידות.
מנקודה זו ואילך, שגה ראש הממשלה בסדרת צעדים מיותרים, שלא קידמו דבר אבל קלעו אותנו בהדרגה למציאות המשונה בה נתון המו"מ כיום - ספק מת, ספק חי. הממשלה כולה שגתה כאשר הניחה לראש הממשלה לבצע צעדים מוטעים אלה . שרי הממשלה נחלקו לשלוש קבוצות: הימין המובהק שהתנגד למו"מ מכל וכל אבל קיבל את "דין המשרה". השמאל-מרכז המובהק, שחתירתו למו"מ דמתה לאיוולתו של השמאל האופוזיציוני עם קצת פחות להט משיחי. קבוצה זו התבלבלה כאשר הגיע לצורך לקבל הכרעות, בין מהות לבין סמנטיקה וטקטיקה של מו"מ. כאן לפעמים עליך להציג עמדה קשוחה והחלטית, דווקא בכדי לקדם את המו"מ, ואם תציג עמדה רכה מדי חזקה על הצד השני או על המתווך שיפרשו אותה לא נכון. אינני מקנא בראש הממשלה שהיה עליו לנהל מו"מ עם פרטנרים בעיתיים כפלשתינים, עם מתווך שטחי כקרי ועם תומכים בממשלה מן הסוג שעמד לרשותו. ומאידך-גיסא, אינני מקנא בנו אילו היו כל ההחלטות נתונות לדיסקרציה של רה"מ אישית, ללא הקשיים המרסנים הפנימיים בממשלה ובמפלגה.
בין הצעדים הבולטים בהם שגה ראש הממשלה היו: א. הסכמה לדון במחווה לפלשתינים כתאי מוקדם לחידוש המו"מ, לאחר שקודם לכן עמד על מו"מ ישיר ללא תנאים מוקדמים וללא מחוות.
ב. הסכמה לשחרור מחבלים כתנאי לחידוש המו"מ - סטיה לא רק מהעקרון אלא הסכמה לשחק במגרש שהכתיבו הפלשתינים.
ג. הסכמה, או אי-הבעת התנגדות פומבית וחדה, לשחרור מחבלים שהם אזרחי ישראל במסגרת הפעימה הרביעית.
ד. הסכמה לקציבת זמן לדיון (9 חודשים), במקום יעדים.
ה. הסכמה להפיכת המו"מ הישיר לקראת הסכם קבע, למו"מ בתיווך אמריקני על משהו אמורפי וחסר תכלית.
ו. הפגנת חולשה מתמשכת מול איום הפלשתינים ללכת לאו"ם ולאירגונים בינלאומיים אחרים, במקום להציג חבילת צעדי-נגד שתפעיל ישראל כנגד כל יוזמה פלשתינית חד-צדדית.
ז. כניעה לתכתיבי קרי הן באשר ללוח הזמנים, והן לגבי מטרות המו"מ וחלקה של ארה"ב בו. (ראה בהמשך)
הערבים-פלשתינים - אצל הפלשתינים עובדת, כפי שצוין לעיל, מעין שיטת סלאמי: מתחילים בנושאים הבלתי-הפיכים כגון גבולות. מדברים על גבולות, מקבעים עניין זה בתודעת כל העולם, יוצרים משבר קטן או גדול, מפסיקים לזמן מה, מניחים לאבירי השמאל ולנאיבים שבארה"ב לכנס שוב את הצדדים בטכניקה כזו או אחרת, ומתחילים את "ההמשך" בנקודה בה נגמר "העימות הקודם"; כזכור - גורם הזמן אינו פקטור, משום שגם דרך של אלף מילין מתחילה בצעד קטן אחד, כדברי מאו. כך ממשיכים להתקדם עקב בצד אגודל לעבר המטרה הגדולה.
אם לא ניתן לקדם את הנושאים הבלתי הפיכים הגדולים - טריטוריה וגבולות או התישבות - עוברים לנושאים בלתי-הפיכים "מסדר שני", כגון שיחרור אסירים, וממקדים את הדיון בכך. העקרון הקובע הוא שבכל סבב של מו"מ חייבים להשיג משהו. אם הדבר אינו מובטח, אין מו"מ. כאשר מטרת היסוד אינה השלמה היסטורית באמצעות פשרה היסטורית, הכל כפוף לעקרון המנחה המעשי שעיקרו: נשיג מה שניתן להשגה בטכניקה הנוכחית, וכשזו תמצה עצמה, נעבור לטכניקה הבאה. זהו חלק אינטגרלי מתורת השלבים - לא רק השגת מטרת העל בשלבים, אלא גם שינוי אופיים של השלבים כדי להתאים את הטכניקה לנסיבות. אבל רק הטכניקה משתנה ולא מטרת-היסוד.
בדרך ארוכה ונפתלת, יש גם מצבי ביניים, ולהם דרושות מטרות-ביניים. מצב-ביניים כזה הוא הקיטוב בין החמאס לרשות הפלשתינית. קיטוב זה משרת את המטרה הראשית, משום שיש בו שוטר "טוב, (אבו עבאס, שמתנגד לטרור) ושוטר "רע" (הניה וחבריו) שרואים בדרך השימוש בכוח את המתודולוגיה הנכונה נגד ישראל - מלחמת התשה מתמשכת. כל צד מתמודד בעת ובעונה אחת בשתי חזיתות - מלחמה איסלאמית טיפוסית - זה מול זה על הגמוניה בקהילה הפלשתינית, ושניהם מול ישראל, אולם כל אחד לשיטתו . מבחינת הערבים, הקביעה בהסכם אוסלו שסכסוכים יש לפתור המו"מ ולא באלימות, היא לא יותר "ממס שפתיים", כשם ש"התחייבותו של אבו עבאס להמנע מטרור היא התחייבות בעלמא, שעומדת כל עוד נוח לו בכך, ואין זה מקרה שהוא לא מגנה בתקיפות את התקיפות החוזרות הבאות מעזה לעבר אזרחים ישראלים שלווים; הדבר משרת גם אותו במאבק נגד ישראל, ומפריע אך מעט במאבק נגד החמאס, שאותו הוא מנהל בעיקר במישורים אחרים. תרצו, אבו עבאס הוא גם נציגם של הפלשתינים בעזה, תרצו הוא אינו שולט בהם..., הכל עניין של קוניוקטורה.
טכניקת המחוות הולידה את המאזן הלא קדוש בין חמאס מזה והרשות הפלשתינית מזה ואת הצורך להציל חליפות את האחד מפני עלבונו של האחר, והפכה לאחרונה למטוטלת של החלטות שגויות ולסד שישראל קלעה עצמה לתוכו במו ידיה, וללא צורך.
האמריקנים - כפי שנאמר לעיל, ארה"ב אינה יכולה ואינה צריכה לנהל את המו"מ במקום הצדדים, אבל היא צריכה כמתווך שאינו חדש באזור ואינו זר לסכסוך, להבין שעליה לברוח כמפני אש משתי מלכודות ידועות מראש: א. אל לה לחלק ציונים ואל לה להעמיד עצמה בעמדת שופט. אם היא סוטה מעיקרים אלה, המו"מ הופך ממהלך ליצירת תהליך התפשרות בין שני צדדים מסוכסכים למסע הסברתי-תקשורתי של שני הצדדים, שמטרתו להתחמק מקבלת ציון גרוע. ב. עליה לזהות נכון את אבני הנגף ולהשתמש ביכולותיה ושירותיה הטובים לפיצוח אבני נגף אלה, משום שביכולות אלה טמון כוחה הגדול והעיקרי, ולכוח זה אין תחליף אחר.
איום של חרם ובידוד ההתנהלות האמריקנית האזורית והגלובלית ומשקעי הקדנציה הראשונה של אובמה, לא תרמו לשיחות: אצל הישראלים הם יצרו ספקנות וחשדנות ואתל הערבים ציפיות בלתי סבירות ללחץ על ישראל. מול איומים גלובליים, כגון בריה"מ בשעתו, סמכה ישראל (בין היתר מחוסר ברירה) על ארה"ב ולכן הייתה מוכנה ליטול סיכונים כמעט בלתי סבירים. עם הנכסים שהיו לה אחרי מלחמת ששת הימים, היו בידיה נכסים שניתן היה לתמרן בהם; זה כבר אינו המצב כיום. כיום היא סומכת פחות על ארה"ב במיוחד על-רקע אירועי אירן, סוריה ו
קוריאה הצפונית, ועל כן נוטה לסמוך יותר על עצמה, וגמישה הרבה פחות ביחס לנכסים אסטרטגיים חיוניים, דוגמת שליטה בבקעת הירדן. הצבת ישראל, בין השאר על-ידי קרי, מול איום מתנופף של חרם ובידוד, בין אם קרי כיוון לאזהרה או להתראה, החמירה את המצב, כשההצהרות האמריקניות על מחויבות לביטחון ישראל, נשחקות בתהליכים אלה. על-פי התפיסה הישראלית - המודעת והלא מודעת - אין מחויבות מותנית, משום שמדובר בקיום. יש מחויבות או יש תנאים...
שגיאה אמריקנית (ואירופית) נוספת טמונה בהנחה שאימצו מטעמי נוחיות, שהסכסוך הישראלי-ערבי הוא הוא סכסוך ישראלי-פלשתיני ולא כך הוא; הפלשתינים הם שלוחה ערבית של הליגה הערבית. במציאות כזו לראות בישראל את ה"גוליית" ובפלשתינים את ה"דוד", ולהפעיל בהתאם לחץ בלתי-סימטרי על הצדדים לרעה מובהקת של ישראל, הוא שגיאה קריטית.
ארה"ב נכנסה למו"מ מבלי לקחת בחשבון את התפקיד שיעדו לה הערבים: כיפוף ידה של ישראל והבאתה לפשרות חד-צדדיות ברוח תוכנית העל הערבית-פלשתינית: ויתורים ישראלים בלתי הפיכים, תמורת ויתורים ערבים הפיכים. השבר הנוכחי בא כאשר הבינו הערבים שארה"ב אינה מתכוונת למלא את התפקיד שיעדו לה, וישראל אינה מתכוונת לשחק במגרש לפי הפרוש השמאלני שנתן מי שנתן לדברי ראש הממשלה, למן נאום בר-אילן 2009, ועד לימים אלה.
באסטרטגיית המו"מ הנוכחי, הכינו הערבים את שעורי הבית טוב יותר מארה"ב וישראל גם יחד. "תוכנית ב'" שלהם נסמכת על האו"ם על ארגונים בינלאומיים, על תמיכה אירופית והחלשותה של ארה"ב ועל המאבק הבינגושי המתחדש בין מערב למזרח. אבל היא נסמכת לא פחות על העדר עמדה ישראלית ברורה לגבי התגובה הישראלית לצעדים ערביים חד-צדדיים, ועל התנגדות אמריקנית נחרצת לצעדים כאלה, שפרושה המעשי תמיכה בצעדי הנגד של ישראל. אם רוצים לנסות ולהציל את המו"מ, צעדים אלה חיוניים ועדיין אפשריים, אבל סיכויי השפעתם נמוכים הרבה יותר מאשר היו אילו הונחו על השולחן כאמצעי הרתעה ולא כתגובה מאוחרת. באלה כושלת ישראל פעם אחר פעם, ואינה משכילה להפיק לקחים.
הכשל האמריקני היסודי במו"מ נובע מכך שהמוביל קרי לא זיהה נכון את אבני הנגף האמיתיות ולא התאים את מסגרת התהליך לזמן הדרוש לפיצוחן. להערכתי, הוא הגיע למו"מ מצוייד בתובנות הבנליות של משרד החוץ האמריקני, ושל יועצי הנשיא השואבים את ידיעותיהם ותובנותיהם מגורמים דוגמת "ג'יי סטריט". אבן הנגף העיקרית הייתה ונותרה מטרת היסוד של הערבים ביחסיהם מול ישראל. בכדי להגיע לפשרה והשלמה, דרוש שינוי תפיסה אצל שני הצדדים - ישראל, צריכה להשתכנע שהערבים מקבלים מדינת לאום יהודית באזור, בגבולות בני הגנה, ומוכנים לחיות עימה בשלום אמיתי ומלא. הערבים, צריכים להשתכנע שלישראל החיה עימם בשלום מלא, אין ולא יהיו כוונות התפשטות, או מטרות המאיימות על שלימותן, ריבונותן ואופיין. שום צד אינו מאיים ואינו מכתיב לצד האחר צעדים הפוגעים בעצמאותו או ריבונותו. עקרי ההסדר בין הצדדים מבוססים על הדדיות תוך הכרה וכיבוד ההיסטוריה, התרבות, האמונה ואורח החיים הטיפוסי של הצד האחר.
האסימטריה הישראלית-ערבית, אינה מאפשרת לישראל לקבל תכתיבים בנוסח "תוכנית השלום הסעודית", הגורסת גבולות שאינם גבולות ביטחון. ויתור על הבירה ירושלים. אי-הכרה בלאום היהודי ובזכות ההגדרה העצמית שלו. הצפת המדינה היהודית בהגירה ערבית (המכונה "שיבת הפליטים").
גורמים שונים - פוליטיים, אקדמיים ואינטרסנטים כאלה ואחרים - גורסים מתוך אי-הבנה או צביעות שישראל לוקה ב"תסמונות רדיפה" חסרות יסוד מציאותי. חלקן מקורן בשואה, אחרות בתודעת הרדיפה בגלות שהייתה נחלתם של חלקים רחבים בעם היהודי במיוחד באירופה או בגישה הערבית לתנועה הלאומית היהודית- הציונות, מאז התחילה לפעול למימוש זכות ההגדרה העצמית בארץ ישראל בעידן החדש. אלא נראה שלכל הסיבות הללו יסודות עובדתיים מוצקים וכל אחת מהן הכתה בעם היהודי מכה רבה, ומכאן אך טבעית לו תחושת הצורך לנקוט זהירות ועמידה על המשמר. השואה היא האחרונה והקשה ביותר בין כל המקרים שמהם מפיק העם היהודי את לקחיו ההיסטוריים ואת האתוס הלאומי. מאחר שהערבים עצמם תרומו בדורות האחרונים רבות לתובנות היסטוריות ולתחושות פסיכולוגיות אלה, מה להם כי ילינו. תיקון מצב זה, במיוחד אם הוא אמיתי לא יבוא מתוך התרסה או התעלמות, אלא מתוך שינוי עמדות וגישה בונה אמון, ואלה חסרים בגישה הערבית הבסיסית גם כיום.
ללא שבירת מעגל הקסמים הזה, אין אפשרות להגיע להסכם, ובשבירת מעגל הקסמים הזה, צריכה הייתה ארה"ב למקד את מאמציה כמתווכת, ובמקום שישראל בגלל מגבלותיה הפיסיות והדמוגרפיות אינה יכולה לספק תמורה מספקת אליבא ד'ערבים, היה על ארה"ב לנסות ולהציע את שירותיה הטובים כפיצוי והשלמה, (בדומה לתרומתה להסכם השלום עם מצרים). דווקא אזכור מצרים מדגים היטב מהו התפקיד הקונסטרוקטיבי שיכולה ארה"ב למלא במו"מ. מצרים מטעמים מובנים אינה מודל גאוגרפי או ביטחוני להסדר בזירה הפלשתינית, אלא מודל לאופן בו יכולה ארה"ב להכנס ולהשלים את נכונות הצדדים להתפשר, באמצעות צעדים משלימים. מבחינה ביטחונית, ישראל אינה יכולה לוותר ביהודה ושומרון על העומק הגאוגרפי שמקנה לה שליטה פיסית ונוכחות צבאית בבקעת הירדן, על גב ההר ובדרכים מקשרות. במציאות זו אין פתרון של מדינה פלשתינית בעלת ריבונית מלאה גם על השטח וגם על התושבים; לא ניתן לרבע את המעגל, ולמען האמת גם איני מבין כיצד יכולים האמריקנים להתפתות לרעיון האיוולת שניתן לאכלס בארץ ישראל המערבית שני עמים: העם היהודי על 10- 12 מיליון תושבים לערך שצפויים להיות בשטח זה בשנת 2050, ועוד כמספר הזה פלשתינים, עם צפיפות ממוצעת של כ-1000 תושבים לקמ"ר, שליש מהם מהגרים או פליטים שבים, אמיתיים או מדומים.
לצערי, הרושם המתקבל הוא שארה"ב נכנסה למו"מ האחרון על יסוד משנה סדורה שקיבלה בירושה ממשלים קודמים ומיועצים שכשלו כבר בעבר, ולא בחנה את הדברים בחינה מציאותית. הממשל וקרי עצמו הניחו הנחת עבודה שהבעיה האמיתית היא עוד "פוש" ועוד קצת "לחץ", בעיקר על ישראל, ה"שפוטה" הנצחית של ארה"ב, והכל יבוא על מקומו בשלום. ומבלי להתייחס לשינויים הגיאופוליטיים באזור, לשינויים במעמדה של ארה"ב ולכשלים קודמים במו"מ בין ישראל לפלשתינים וסיבותיהם, הלכו בדרך היהודית הטיפוסית של "נעשה ונשמע" - קודם פועלים וא"כ חושבים. קרי השקיע ללא ספק המון אנרגיה וכנראה גם שפע של רצון טוב, אבל אין בכך די, וגם אם היה בכך די מבחינת ישראל, אין הוא מספיק מבחינת הערבים, אבל על כך לא ארחיב יותר כאן.
לסיכום אין ספק שהמו"מ נמצא בקריסה. ישראל הלכה אליו כקפואת-שד, והתנהלה במהלכו ללא כל צורך, כשהיא כלואה בין "סיכון מדיני" לבין הסתכנות צבאית-אסטרטגית, ואינה מסוגלת להחלץ מהפלונטר. ארה"ב הלכה אליו בבחינת "מחווה אחרונה לצדדים במזרח התיכון לפני שהיא עוברת לנושאים חשובים יותר". גישה כזו אינה מולידה תוכנית חכמה והתנהלות יעילה. עם זאת, קרי השקיע מאמץ רב בניסיון להתניע תהליך אפקטיבי אבל הודרך בדרכו ע"י מדיניות שגויה. הבעיה אינה בעיה של אמון בין נתניהו לאבו-מאזן, אלא פער מטרות בין הצדדים שלא ניתן לגשר עליו. נראה שיעלון לא טעה כאשר ביטא אי-נחת מן האופן שבו טיפלה ארה"ב במו"מ, ומן העובדה שהאנרגיות הרבות שהשקיע קרי במאמץ התיווך הופנו לכיוונים לא קונסטרוקטיביים. הן ישראל והן ארה"ב לא הכינו היטב את שעורי בית למו"מ, ולא נערכו לקראת תרחישים ערביים אפשריים היה וימוצו מבחינתם היתרונות המהלך והם ויפנו לתוכנית ב' של מהלכים חד-צדדיים.
אילו היו הערבים באים למו"מ זה מתוך שינוי גישה אמיתי, היו מוצאים כנראה בראש הממשלה נתניהו פרטנר שיש על מה לדבר עימו, אולם כל מהלכיהם אמרו את ההפך, שעה שארה"ב התנהלה בחוסר מודעות למכשולים האמיתיים ולתפקיד הראוי לה כמתווך. קרי לא הבין שהבעיה אינה בעית ניסוח סעיפים, אלא שינוי הגישה הערבית הבסיסית. רק שינוי כזה יכול להביא לפריצות דרך.
ישראל בקריאוגניה; היא אינה מנוהלת אלא מתנהלת. קריאוגניה היא אומנם מצב זמני ונשלט, כשהפשרת הקיפאון מחזירה את המערכת לתפקוד תקין ובדרך כלל גם מלא. אולם, לקריאוגניה שלנו יש לא מעט תופעות לוואי לא רצויות, שעיקרן ריקבון ההולך והופך בתחומים שונים לנגע בלתי-הפיך, וזו כבר סכנה לאומית.
על ישראל לקבל הכרעה לאומית - או מו"מ ישיר רציף וללא תנאים מוקדמים, או חלופות אחרות, חד-צדדיות, בהיקף ובעוצמה שיגזרו מהמהלכים החד-צדדיים של הערבים-פלשתינים מזה ושל האינטרסים הביטחוניים והלאומיים מזה. הגיע הזמן להשתחרר מהמנטרה הרואה בהסכם כורח קיומי - אין כורח כזה, והשימוש במטבע לשון כזו נועדה להפחיד ולהטעות את יריביהם הפוליטיים של תומכי ההסדר בכל מחיר. חייבים להחזיר את המדינה לתפקוד מלא ואם אם אין עם מי לדבר, יש לעשות. אם ישראל לא תהיה מורגשת במזרח התיכון, היא לא תהיה קיימת בו.
