באוקטובר שנת 2000 פתחו הפלשתינים בגל טרור אותו כינו בשפתם "אינתיפאדאת אל-אקצה". השר יעלון ששימש אז כסגן הרמט"כל פנה לאמצעי התקשורת בבקשה שלא לאמץ מושג זה החוטא לאמת אך זו כולה התעלמה מבקשתו וכך עד היום מכונים פרעות אוקטובר 2000 בפינו בשם זה.
תרגום המושג "אינתיפאדת אל-אקצה" הינו ההתקוממות העממית להגנה על מסגד אל-אקצה. כמי שהשפה הערבית שגורה בפיו פניתי אז ל
רשות השידור ומחיתי על אימוץ מושג זה. לא הייתה זו התקוממות עממית אלא מהלך מתוכנן של ערפאת ואין לו דבר וחצי דבר עם מסגד אל-אקצה שלא עמד בפני סכנה כלשהי.
לאחר דין ודברים ארוך וממושך הסכימו ברשות השידור הממלכתית להורות לעורכים שלא להשתמש במושג זה והוא אכן פסק. פסק אך הושרש כה עמוק בתודעתנו שגם היום רבים זוכרים את פרעות אוקטובר כ"אינתיפאדאת אל-אקצה" ואף באתר הרשמי של צה"ל בדעת או מבלי דעת רואים בפרעות אלה התקוממות עממית להגנה על מסגד אל-אקצה... בעתיד בשיעורי היסטוריה יעיד המושג על תוכנו: ישראל ביקשה להרוס את מסגד אל-אקצה וההמונים יצאו בתקוממות עממית שמנעה את הריסתו...
דוגמה זו מבהירה את חשיבות מה שאני מכנה "המלחמה הלשונית" של אויבנו בנו. בכל התקשורת הערבית לא נשמע על מדינת ישראל אלא על "הישות הציונית". "האויב הציוני" ובודאי שלא נתקל בשם צה"ל אלא ב"כוחות הכיבוש" "כוחות הדיכוי" וכו'. בעוד שניתן לגלות הבנה כלשהי לתעמולת האויב באמצעי התקשורת שלו אין ולא יכולה להיות הבנה לקלות הבלתי נסלחת בה אמו ממהרים לאמץ מושגי תעמולה אלה לשפה העברית.
הם אומרים "הודנא" ומיד אצלינו בחדשות משתמשים במושג זה. הם אומרים "תהדיאה" ואצלנו מאמצים זאת מיד ומפסיקים רק כשמתברר שלקריינים קשה לבטא זאת או שהם אומרים זאת בצורה מגוחכת. מי צריך את האקדמיה העברית ללשון כשיש לנו את תעמולת האויב?
אין מדובר בעניין סמנטי שולי אלא מהותי בו באמצעות השפה אנו נותנים שמות לדברים ע"פ נקודת הראות שלהם. המושג הערבי "חק אלעוודא" אומץ אצלנו בתרגומו החופשי כ"זכות השיבה". בעיניהם זו זכות אך האם גם בעינינו? לכל היותר מדובר בדרישה לשיבה ומדוע שלא מקרא לזה "דרישת השיבה". אמרת "זכות" קבעת שהם צודקים כי זו זכותם.
אוכל להרחיב ולפרט מושגים רבים שכאלה אך אין צורך בכך. יש לתת את הדעת לפני אימוץ כל מושג שהערבים טובעים ולא לאמצו מיד אל חיקנו כאילו מפי הגבורה נאמר. מושגים אלה משרישים בתודעתנו לאורך זמן את צידקתם ומחלישה את צידקת דרכנו. בעידן המודני שדה הקרב הינו גם בשפה ובקרב זה ללא ספק אנו מובסים שוק על ירך.