מי שמופיע לפני ביה"ד הרבני, בין כצד למשפט, או כעורך דין, חייב להופיע בלבוש דתי- שהוא כיסוי ראש ולבוש צנוע. וכך נקבע בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים- "אין להופיע לפני בית-הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש. עורכי-דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא אם כן הסכים בית-הדין להופעה שונה".
ואכן בבתי הדין הרבניים ישנם כיפות לגברים וכיסויים ארוכים לנשים שבהם הן חייבות לעטוף את גופן כולל הראש, אחרת לא תורשינה להופיע.
חוקיות התקנה הזאת נדונה בבגצ בפרשת עו"ד ריש נ' מועצת הרבנות הראשית. העותר, עורך דין במקצועו טען שביה"ד הרבני מחייב אותו לחבוש כיפה בזמן הדיון, והדבר נוגד את מצפונו.
בגצ פסק שאמנם אסור לפגוע בחופש המצפון והחופש מדת בכלל זה, אבל אין חובה לחבוש כיפה דווקא אלא כיסוי ראש כלשהו. כיסוי ראש שאיננו כיפה מבטא כבוד לביה"ד ואיננו בבחינת פגיעה בחופש המצפון. לכן נדחתה העתירה.
לדעתי מדובר בפסק דין מופרך. קודם כל לפי הנאמר בפסק הדין עצמו, המקור לחובה לחבוש כיסוי ראש הוא מקור דתי. ההלכה לא מבחינה בין כיפה לכיסוי ראש אחר. מדובר במצווה דתית שאחת ממטרותיה היא ליצור הבדל בין יהודים לגויים.
החובה ללכת עם כיסוי ראש היא מצווה דתית ושום הסבר מלומד לא ישנה את זה.
ומכאן לשאלת החוקיות. ס' 83 לדבר המלך במועצה, 1922-1947 קובע- "כל האנשים בישראל ייהנו מחופש-המצפון המוחלט ומהשימוש החפשי של צורות פולחנם, בכפוף בלבד לקיום הסדר הציבורי והמוסר. כל עדה דתית תיהנה מעצמאות בעניינים הפנימיים של העדה, בכפוף לכל פקודה או צו שיצאו מאת הממשלה."
סעיף זה פורש בביהמ"ש העליון כחופש מדת. חופש המצפון הוא גם חופש מדת. דבר המלך הוא במעמד של חקיקה ראשית. אין לביה"ד הרבני סמכות לפגוע בחופש מדת אלא מכוח חוק.
הסמכות להכתיב את דרך ההופעה בביה"ד הרבני לא נובעת מדיני המשפחה אלא מסמכותו הטבועה של ביה"ד לקבוע את סדרי הדין שלפניו. בגצ הסכים שאין בכוחה של הסמכות הטבועה לסתור חוק. אולם החובה להופיע בלבוש דתי פוגעת בחופש המצפון ואינה חוקית.
הוא הדין לגבי חובתן של נשים לא להופיע בגילוי ראש, או במכנסיים וכיו"ב.
המגבלות שחלות על הופעת מתדיינים בביה"ד רבני צריכות להיות מגבלות המתבקשות מנורמות מקובלות. אותן מגבלות שחלות בבית משפט אזרחי צריכות לחול גם בבי"ד דתי אבל לא מגבלות דתיות.