הסכם השיחוד שעליו חולם ויסגלס

בנמקו את הרשעתו של הנאשם 8, אהוד אולמרט, בקבלת שוחד מעד המדינה שמואל דכנר, כתב השופט רוזן: "הנה כי כן, עד המדינה מסר ליוסי אולמרט כ-500 אלף ש"ח, למרות שהשניים לא הכירו איש את רעהו, והקשר היחיד שחיבר בין השניים הינו נאשם 8. משגרסתו של נאשם 8 נדחתה על-ידי, מתחייבת המסקנה המתבקשת, לפיה עד המדינה העביר סך 500 אלף ש"ח לאחיו של נאשם 8, על-פי בקשת האחרון". גרסתו של אולמרט שנדחתה הייתה שהוא הכיר את דכנר כסתם אחד שהוא נתקל בו כיוון שהסתובב הרבה בעירייה: "הוא היה מסתובב הרבה בעירייה ו... אה... והייתי נתקל בו. לא יכול להגיד לכם היום כמה פגישות אישיות היו לי איתו, אם בכלל, בודאי מדי פעם ראיתי אותו". (המילה "בוודאי" נכתבת כך בפסק הדין). את נימוקיו של השופט רוזן לדחיית גרסתו של אולמרט ניתן לסכם במילים אלה, שכולן כתובות בפסק הדין: על-פי תיאור הנאשם 8 בחקירתו במשטרה, כמפורט לעיל, עד המדינה הינו בבחינת "מאכר" ש"הייתי נתקל בו", שלא לדבר על אדם בלתי מאוזן שאינו לגמרי צלול – דמות נלעגת "משהו" שמשום מה היה בבחינת מועמד להזמנה לחתונת בנו של הנאשם 8. לא ניתן לטעון ברצינות, שמועמד להזמנה לחתונה הינו בבחינת "מאכר" המסתובב בקומה השישית כמתואר לעיל. ומסקנתו של השופט רוזן: "צא ולמד, נאשם 8 ביקש בבית המשפט להשחיר ולשקץ את עד המדינה שלא לעניין, גם במחיר אמירת שקר בבית המשפט". מסקנתו ההגיונית של השופט רוזן הייתה אפוא שכיוון שאהוד אולמרט שיקר בקשר ליחסיו ההדוקים עם דכנר, וכיוון שדכנר נתן חצי מיליון שקל ליוסי אולמרט שלא היה לו כל קשר איתו, ברור שהכסף הועבר עקב בקשתו של אהוד אולמרט מדכנר. ולמי שחשב/ה שקשה לחלוק על הגיונו של השופט רוזן, ציפתה הפתעה בדמותו של הפרשן המשפטי דב ויסגלס, שבאורח פלא הצליח להופיע כמעט בכל תוכנית שדנה בהרשעתו של אולמרט, ובטון סמכותי הסביר לנו שבתי משפט אינם אמורים לפסוק על-פי ההיגיון, אלא על-פי ראיות. אמנם, הודאתו של דכנר במתן שוחד לאולמרט מהווה ראיה, אבל כיוון שדכנר לא נחקר על-ידי סנגוריו של אולמרט, כתב השופט רוזן שלא ניתן לבסס הרשעה על עדותו. ובלשונו של השופט: "אין בכוחה של עדות עד המדינה [...] לגבש לבנה בחומת הרשעת מי מהנאשמים". וכך, טוען ויסגלס, כשאין ראייה כלשהי למתן השוחד, יש לזכות את אולמרט מקבלתו. מסתבר שלדעתו של ויסגלס, כיוון שהתשלום היה לאחיו של אולמרט, וכיוון שלא הובאה כל ראייה לכך שאולמרט ידע על התשלום, יש לזכות את אולמרט. ומכאן שכל המשחדים והמשוחדים בישראל יכולים להסכים ביניהם שתשלום השוחד יתבצע לאחד מנאמניו של המשוחד, דוגמת בנו (גלעד?) או אחיו (יוסי!), ולא למשוחד עצמו. כל עוד שני הצדדים מכחישים את עסקת השוחד, וכל עוד לא יתגשם חלומו של ויסגלס בו חותמים המשחד והמשוחד על הסכם שיחוד המוצג בפני בית המשפט, אין כל עילה להרשיעם באשמת מתן שוחד או קבלתו. קבלת פרשנותו של ויסגלס תהפוך אפוא את ישראל לגן עדן לנותני שוחד ומקבליו. ובעקבות מאמרו של אלדד יניב, שפורסם לא מזמן באתר זה, ובו סיפר לנו על ויסגלס וחבריו החוגגים אצל מרטין שלאף, לא נותר לנו לשאול אלא האם העובדה שעל כמה מחבריו הטובים ביותר של ויסגלס כבר ריננו שהם שילמו וקיבלו שוחד, איננה משפיעה על שיקול דעתו, ופוגמת בכשרותו להיות פרשן משפטי כה מבוקש באולפני הטלוויזיה השונים.