בעוד מספר ימים נשב בשולחן החג ונחגוג כבכל שנה את יציאת מצרים, את יציאתו של העם היהודי מהעבדות לעבר החרות. מן הראוי, שדווקא עכשיו בימים שאנו נזכרים באותו השינוי שחל בעם, באותו סטאטוס שהתחלף לעם, מן הראוי שנסקור את מצבנו היום, במדינה היהודית, בארץ ישראל, שנבדוק: האם אנו בני חורין? האם אנו עבדים? ואולי, אולי אנחנו בכלל משהו באמצע בין שתי נקודות הקיצון הללו?
במאמר זה ננסה לענות על שאלות אלו.
מצב החרות, מדינת ישראל שנת 2014: 1)נקודות לחוסר חרות:
הר-הבית: בעת שחרור הר-הבית, מוטה גור מפקד חטיבת הצנחנים אמר "הר-הבית בידנו!", אך האם באמת המצב כזה? האם הר-הבית באמת בידנו? כנראה שהתשובה לכך היא לא. יהודים המעוניינים לעלות להר-הבית נאלצים להסכים למספר רב של איסורים ובינהם: 1)איסור עלייה להר עם סידור, טלית, תפילין, ארבעת המינים ואף עם דגל ישראל! 2)איסור תפילה ואיסור השתחוות על ההר. וזאת עוד מבלי לדבר על שעות הביקור המעטות הקיימות בהר, מבקרים יהודים יכולים לעלות להר אך ורק בימי ראשון עד חמישי בין השעות 7:30 ועד 10:00 בבוקר ולאחר מכן בין 12:30 ל-13:30.
אם בכל זאת, חלילה החלתתם להתפלל במתחם, תמצאו את עצמכם מורחקים מההר. אם במקרה הייתם עדים להתפרעות של מוסלמים במקרה הטוב תמצאו את עצמכם מורדים מההר, במקרה הרע בחקירה.
והשאלה הנשאלת היא: איך דווקא במדינה היהודית, ישנן כאלו החמרות ליהודים אשר רוצים לעשות את הדבר הברור מעליו והוא להתפלל במקום הקדוש ביותר ליהדות? איך דווקא במדינה היהודית אין אפשרות לעלות למקום הקדוש ביותר ליהדות עם דגל המדינה?
ואיך דווקא במדינה הדמוקרטית שמתיימרת להיות ליברלית, ישנה הבדלה כזאת בין לא יהודים ליהודים, למה כאן המדינה מתערבת בגסות כנגד היהודים? וזאת במקום להגן על זכות בסיסית שלהם והיא זכות הפולחן? כנראה, שבקטע הזה- החרות שלנו מוטלת בספק רב וכך גם הריבונות של המדינה.
קנאביס רפואי: במדינה מתוקנת וליברלית כמו שאנחנו מתיימרים להיות, לחולה היו מוצגות כל האופציות והוא היה בוחר את הטיפול המועדף עליו, אך לא כך במדינה שלנו, במדינה שלנו לא רק שלא מציגים לחולים את כל האופציות אלא גם מקשים עליהם לקבל את האופציה שבמקרים רבים היא היחידה שיכולה לעזור להם- אופציית הקנאביס הרפואי. במדינת ישראל שנת 2014, ישנה סחבת אין סופית וניסיונות התשה רבים אל עבר החולים שידוע שהקנאביס יכול לעזור להם בבואם לקבל את התרופה. למעשה, חולים רבים צריכים לעבור שתי מלחמות- מלחמה אחת במחלה ומלחמה שנייה בקבלת תרופה למחלה שלהם.
והשאלה הנשאלת היא: למה חולים לא זכאים לבחור (לאחר ההתייעצויות המתאימות) את צורת המרפא שהם רוצים? למה הם צריכים לעבור סבל נוראי בכדי לקבל את התרופה? כנראה שבמדינת ישראל עוד לא שמעו על כך – שזכותו של אדם להכניס לגופו את כל אשר הוא רוצה כל עוד הוא לא פוגע באחר או במילים אחרות שזכותו של אדם על גופו.
חירות מחשבתית: מדינת ישראל שרויה בקיבעון מחשבתי עמוק- קבעון גלותי, לפעמים נראה כאילו עוד לא עיקלנו את זה שאנחנו מדינה ריבונית, שחזרנו למולדתנו(או חלקה לפחות) ואנחנו הריבון בה- את זה ניתן לראות בטון הדיבור שלנו- בעיקר בנושא הסכסוך, אנחנו לא עומדים על זכותנו על הארץ, אנחנו לא מדברים בטון ברור- שזה שלנו וזהו! שזאת היא המולדת שלנו ואין לנו על מה להתפשר, ואנחנו גם איננו מוכנים לספח רשמית שום שטח וזאת היא הבעיה הגדולה ביותר שלנו- שכן, תמיד יכולים לטעון- "אם זה שלכם? למה אתם לא מספחים את זה רשמית?"
השאלה הנשאלת: מתי נבין, שלמילים ולמעשים יש משמעות רבה והגיע הזמן לעמוד על שלנו?
חירות צרכנית: במדינה חופשית, סביר להניח שלבן אדם יהיה את החופש לרכוש מאיפה שהוא רוצה, ו/או לחלופין לייצר מה שהוא רוצה ולשווק במחיר שהוא רוצה. לצערנו, במדינת ישראל של היום המצב איננו כזה- מדינת ישראל של היום נשלטת על-ידי מונופולים וקרטלים ברוב התחומים במשק, מדינת ישראל של היום גם היא מדינה נורא רגולטורית ומגבילה של שוק, במדינת ישראל של היום ישנן הגבלות קשות על ייבוא ולמעשה על פתיחת שוק לתחרות מחו"ל, ישנן בעיות גדולות בתחום השליטה על השאלטרים(השירותים הקריטיים והבסיסים: חשמל, מים וכניסת ויציאת סחורות מהארץ: נמלים). הדברים הללו הם אלו שגורמים לשוק יותר סגור, ובסופו של דבר מצד אחד לפחות יוזמה, לפחות תחרות וליוקר המחיה.
2)נקודות לחרות:
בניגוד לאמור מעלה, במדינת ישראל יש גם נקודות אור של חרות, בסופו של דבר- אדם זכאי להביע את דעתו באופן חופשי-לרוב, אדם זכאי להצביע בבחירות ולהתקפד למפלגה, אדם זכאי לנסות ולהשפיע על סדר יום המדינה ובכך להשפיע על חייו האישים שלו ובשורה התחתונה, אדם זכאי לנהל שגרת חיים נורמלית יחסית, לצאת לבלות וכו'.
לסיכום: מדינת ישראל אינה מדינה מושלמת ויש בה הרבה מה לשפר ולשנות, אך המדינה הזאת מאפשרת לנו לקבל הרבה דברים שבמקומות אחרים לא היה לנו, מאפשרת לנו לחיות ברוגע יחסי, במדינה משלנו. והכי חשוב לזכור- שאומנם יש לנו עוד הרבה עד לחרות מלאה אך עם זאת, אנחנו רק מדינה צעירה, שמתקיימת בתנאים לא פשוטים ונבנית לה לאט-לאט, מדינה שהשיגה מה שרבות אחרות לא השיגו בגילאים מתקדמים הרבה יותר, וזאת כמובן- כנגד כל הסיכוים, ולכן, סביר להניח שעם הזמן, עם הזמן שהמדינה תתפתח כך גם התחומים הלא הכי טובים יתפתחו גם- שיהיה חג חרות שמח, בתקווה שלקראת הפסח הבא- החרות תמשיך להשתנות לטובה.
