"שבכל דור ודור ..." רבים נוטים להציג את הפסוק "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" כחזות הכל של ההגדה של פסח, ואת המסר שבו כמתייחס לגורלנו כ"עם נרדף" המועד להשמדה. ואולם, יש בהגדה של פסח מוקד ערכי חשוב נוסף: חרות. בכל דור ודור חייב כל אחד מאיתנו לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, מעבדות לחרות. האם אנו מבינים את ערך החרות לאשורו? כידוע, ההגדה של פסח היא מקבץ אדיר של סמלים בעלי מסר חברתי. אחד ממוקדי ההגדה של פסח - ארבע הקושיות - מזכיר לכולנו את היותנו בני חורין. כאשר אנו שרים את "עבדים היינו... ועתה בני חורין..." כדאי לא להחמיץ את ההזדמנות להתייחס לרעיון המרכזי הגלום ב"יציאת מצרים" -חציית הים כסמל למעבר חד משעבוד לחרות.
עדיין לא מאוחר מדי להסביר לעצמנו ולאחרים את המושג חרות ולקשור אותו להווי הפרטי והציבורי של כאן ועכשיו.
חרות במובן הרוחני ובמובן היומיומי של כאן ועכשיו היא נכס שיכול להיות שייך לכל אחת ואחד מאיתנו. הנוסחה להשגת חרות, כרוכה בין היתר במודעות לשעבודים הרבים שהם מנת חלקה של אוכלוסיית העולם במאה ה-21 המתפארת בשפע וקידמה: שעבוד גשמי; שעבוד לכסף, לכוח ולשררה; שעבוד לגחמות פוליטיות ותכתיבים חברתיים... גם קריאה מושכלת של ההגדה עשויה להבהיר מהי חרות.
ערב פסח תשע"ד (2014) עלעלתי
בפירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח, בחיפוש אחר הערך "חרות" שהוא לב ליבו של סיפור יציאת מצרים.
פירוש "מאיר נתיב" להגדה של פסח הוא פרי עטו של הרב ד"ר
מאיר להמן - רב הקהילה היהודית האורתודוכסית במיינץ שבגרמניה - במחצית השנייה של המאה ה-19. למזלנו ההגדה עם פירוש מאיר נתיב
תורגמו מגרמנית לעברית אי-שם בשנות ה-60. זהו ספר נדיר, שזכה כבר לאלפי מהדורות - והוא מפגיש כמה קטבים בעולם-הרוח היהודי יחדיו.
חרות גשמית לפי ארבע הקושיות פירוש "מאיר נתיב" לארבע הקושיות מביא את דבריו של רבינו דון יצחק אברבנאל ומפרשים אחרים הדנים בשאלה, "מדוע מציין בעל ההגדה דווקא את ארבעת השינויים הללו: מצה, מרור, טיבול והסיבה; הן ישנם עוד דברים שבהם נבדל ליל הסדר מיתר הלילות:
אכילת קרבן פסח, חיוב בארבע כוסות, ונטילת ידיים שתי פעמים?"
אברבנאל מסביר, "יש לנו בלילה הזה שני דברים המורים על העבדות והם המצה והמרור, ושני דברים אחרים שהם מורים על החרות, והם הטיבול וההסיבה, והוא דבר זר שנעשה בלילה אחד דברים הפכיים בהוראותם... בלילה הזה אנו עושים דברים המורים על היותנו בני חורין, בני מלכים, שרים ויועצי ארץ, ונעשה דברים אחרים המורים בהיפך, על היותנו עבדים נכנעים, בזויים ושפלים."
ואחר כך בא הפירוט:
"כי הנה בכל הלילות אין אנו חייבים לטבל אפילו פעם אחת, והלילה הזה אנו מטבילין בחובה שתי פעמים, או אין אנו נוהגין לטבל קודם הסעודה, והלילה הזה שתי פעמים, וזה מורה על היותנו בני חורין ושרים, ונדיבי עם, כיון שאנו אוכלין המאכל עם תיקוני הטיבולים, כי זהו דרך השרים אוכלים מעדנים.
ומצד אחר יראה ההפך, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ או מצה, כל אדם כפי רצונו מבלי חיוב, והלילה הזה כולו מצב בחיוב, וזה בלי ספק מורה על העבדות, שהמצה היא לחם עוני ומאכל העבדים העמלים, ובזה הדרך עצמו אנו אוכלים בכל הלילות שאר ירקות בתבשיל מרוקח ובפת, והלילה הזה כלו מרור, ר"ל מרור כמו שהוא, חי, לא מבושל ובלי פת, וזה גם כן סימן עבדות ועניות. עוד נעשה בהיפך זה, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבים ובין מסובים, והלילה הזה כולנו מסובין, וזה מורה על היותנו בני חורין, כיון שאנחנו כקטן כגדול אוכלים בהסיבה, בכבוד גדול."
אבל פירוש מאיר נתיב לארבע הקושיות מדגיש כי פרט לחרות מן השעבוד הגשמי, זקוק האדם לסוגי חרות נוספים: החרות הרוחנית והחרות המוסרית.
חרות רוחנית "האדם הכבול בכבלי הבורות אינו בן-חורין, לו גם ישב על כסא מלכים. גם האדם הכבול בכבלי רצונותיו אינו בן-חורין, לו אף ישלוט על ארצות ועמים. אפילו מטען גדול של חכמה, עדיין אינו מעניק לאדם חרות רוחנית.
רק היודע להשיב על שאלות היסוד של החיים: מה אנו? לשם מה נוצרנו? מהי תכלית חיינו ומעשינו? למה צריכים אנו לשאוף? מהי תכליתנו הסופית? - הוא הזוכה לחרות רוחנית."
פירוש מאיר נתיב שופך אור גם על ערך החרות המוסרית: "אולם, אל החרות הגשמית והרוחנית, צריכה להילוות החרות המוסרית: 'מאס ברע ובחר בטוב' (ישעיהו, ז, ט"ו-ט"ז)." ספציפית: לפי הפסוק מתוך ההגדה: 'וירעו אותנו המצרים', המצרים בדו עלינו עלילות שקר, על-מנת להציג אותנו כרעים, ולהוציא עלינו שם רע של בוגדים ואויבי הארץ. אבל נצטווינו בתורה: 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו' (דברים, כג, ח). צווי זה לא נאמר בזמן בואם של בני ישראל למצרים, כאשר נהנו מהכנסת האורחים המצרית. הוא נאמר לאחר יציאתנו ממצרים, לאחר שכבר הוכיח העם המצרי את מלוא אכזריותו ושפלותו!"
סיכומו של דבר - אין די בכך שנקרא את הקושיות ופסוקים רלוונטיים לערך החרות מתוך ההגדה ונסתפק בכך. הקריאה בהגדה באופן המבליט את ערך החרות תוביל לא רק לתובנה שחרותנו הנה במישור הגשמי והרוחני. אדרבה, עלינו לבדוק את עצמנו ומעשינו. אם אנו נוהגים מדי פעם לחרוג מד' אמותינו ושואלים אנו את עצמנו מה עשינו למען ה"אחר", ומעידים אנו על עצמנו שלא תעבנו "את המצרי" - קרי, לא התנכלנו למיעוטים, לפליטים ולגרים - זכינו לעלות על דרך המלך לחרות מוסרית.
