הפרשה כולה עוסקת ביחודיותו של עם ישראל כעמו של האלוהים. אך יודעים אנו כי יצרו של אדם לעשות כל העולה על רוחו מבלי להתחשב בסובב אותו, בעיקר איננו מודאג אם מעשיו יגרמו אי-נחת או סבל לרעיו, כי אנוכיות טבועה בו מרגע לידתו.
האדם רואה את עצמו עיקר. אף על-פי כן, האדם פיתח במקביל לאנוכיותו גם ריסון יצריו. מכאן שהאדם כופה על עצמו להתחשב כשנוח לו בזולתו. הריסון של האדם הוא פרי שכלו. כאן רואים את הכבלים ששם אדם על עצמו לטובת החברה כדי לחיות בה, כי האדם מטבעו איש חברה ואיננו יכול לחיות לבדו. ומדובר כאן במי שמכיר את האמרה: "אני ה' אלוהיכם". לולא הודאה זו לא היה יכול ישראל לעמוד בהתחייבויות שנטל על עצמו ולא בכבלים שכבל בהם את יצריו.
אפשר לומר כי לאדם יש מצד אחד רצון וחשק שאין הוא שולט בהם, ומצד שני יש בו רצון חפשי ועצמאי, שאיננו תלוי ביצריו, אשר זה מקבל ביטוי בכבלים ששם אדם עליו באיסור גילוי עריות. בין החכמים נשאלה השאלה: האם הביטוי "אני ה' אלוהיכם", פירושו שהקב"ה איננו אלוהי כל הבריות, והלא אנחנו אומרים כי אלוהים הוא "אלוהי כל הבריות", אלא כאשר ישראל אמרו אתה אלוהינו והוא אמר אתם עמי, משמעות הדבר שקיבלנו עלינו את החובה להיות נשמעים לצוויו, שקיומם מחייב שלטון השכל על היצרים.
"אַחֲרֵי מוֹת" וְאַחֲרֵי חַג הַמַּצּוֹת
יְדֻבַּר בִּקְדוֹשׂים וּבְרִבּוּי מִצְווֹת
לֹא רַק מִצְווֹת בֵּין אָדָם לַבּוֹרֵא
אֶלָּא בֵּינְךָ לְבֵין אָדָם לְךָ קורֵא
וּבְתוֹם סֶדֶר פֶּסַח הַגָּדָה וָאֹמֶר
לְמָחֳרָתוֹ יוֹחַל בִּסְפִירַת הָעֹמֶר
עַל שִׂנְאַת אָחִים וְעַל הַקְרָבָה
וְנִזָּכֵר גָּם בְּדִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא
וְנִרְחַק קִמְעָא מֵקַנָּאוּת וְקִנְאָה
נֶכַבֵּד זֶה אֶת זֶה וּנְסַלֵּק שִׂנְאָה
לְמַעַן נִהְיֶה קְדוֹשִׁים וְנִטְהַר
וְיִצְהַר אֹור בְּלִי מַעֲשֶׂה נִמְהַר (מרומז למתרחש)
וּלְהַפְנִים שֶׁיֵּשׁ גָּם מָחָר
וּמָה נֶאֱסַר וּמָה הוּתָר