מילים, מילים

פעם בשבועיים-שלושה מכריז בנימין נתניהו על יוזמת ענק, על רפורמה מהפכנית, על שינויים מרחיקי לכת. פעם בשבועיים-שלושה מבטיח לנו בנימין נתניהו, שעוד קצת סבלנות – וחיינו יהיו נפלאים, נהדרים וגם יוצאים מן הכלל. השבוע הייתה לנו הזדמנות נדירה לבחון הכרזה כזו במבט לאחור, ולגלות – איך לומר בעדינות – שהיא לא בדיוק התממשה. הדברים הופיעו בדוח מבקר המדינה, יוסף שפירא, על בעיית הרעב בישראל. בשנת 2009 החליט נתניהו, כי משרד הרווחה, משרד האוצר וארגון הג'וינט יקדמו יחדיו מיזם לקידום הביטחון התזונתי. עיקרי המיזם היו: דירוג עמותות המזון (לפי איכות פעילותן ומידת שקיפותן); פיקוח על פעילות העמותות; תמיכה כללית בעמותות המזון; והפעלת תוכנית לליווי של משפחות נזקקות ולשיקומן. שפירא אומר כי המחויבות הממשלתית למיזם הייתה מוגבלת מלכתחילה, שכן במיזם נקבע, כי האחריות לנושא תמשיך להיות בידי המגזר השלישי, והמדינה תסייע רק לאסדרת הפעילות של חלוקת המזון בידי העמותות המשתתפות במיזם. התמיכה הממשלתית הייתה חד-פעמית - לשנים 2012-2010 בלבד. ביצוע המיזם החל רק ביוני 2012 והממשלה העמידה לרשותו רק 12.5% מהסכום לו התחייבה. המסקנה: קחו בערבון מאוד מוגבל את ההבטחות הגרנדיוזיות של נתניהו; ככל שההבטחה בומבסטית יותר – תתייחסו אליה ביותר ספקנות.

עוד באותו נושא. כך דיווח ישראל היום על ממצאי הדוח בנוגע לכשלון המיזם לביטחון תזונתי: "לפני כחמש שנים קידם שר הרווחה דאז יצחק בוז'י הרצוג, את המיזם לביטחון תזונתי שתפקידו לדרג עמותות מזון, לתמוך בהן כלכלית ולהסדיר את פעילותן. כמו-כן תוכננה תוכנית סדורה לשיקום משפחות נזקקות". קרי: זו הייתה תוכנית של הרצוג. אלא שבדוח המבקר נאמר כך: "במהלך שנת 2009, לאחר ששר הרווחה דאז, מר יצחק הרצוג, הציג לפני ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, דוח של הוועדה הבין-משרדית לבחינת האחריות של המדינה להבטחת הביטחון התזונתי של אזרחיה, החליט ראש הממשלה כי משרד הרווחה, משרד האוצר וארגון ג'וינט-ישראל יקדמו יחדיו מיזם לקידום הביטחון התזונתי". קרי: זו הייתה החלטה של נתניהו. זה כבר לא עניין של שתי מילים יותר או שלוש מילים פחות. זה כבר סילוף מכוון ומשמעותי של מסמך רשמי, מהחשובים ביותר במדינה. זהו שקר מפגיע, שמטרתו להעביר את האחריות ממי שנושא בה – יקיר העיתון, בנימין נתניהו – אל מי שבמקרה הוא כיום ראש האופוזיציה. מתחיל להיווצר הרושם, ש"פראבדה" היה נעלב מהשוואתו לישראל היום.

להבדיל אלף אלפי הבדלות מהקטעים הקודמים, יש מקרים בהם למילים יש משמעות חמורה החורגת בהרבה מסתם אמירות. כך יש להתייחס לאנטישמיות הבוטה של מפלגת "יוביק", שזכתה השבוע ביותר מ-20% מהקולות בבחירות לפרלמנט ההונגרי והפכה למפלגת הימין הקיצוני החזקה ביותר באירופה. המפלגה הזו הציעה בעבר לערוך רשימה של יהודים המכהנים בפרלמנט, תוך הטלת ספק בנאמנותם למדינה. אחד מנציגיה בפרלמנט טען, שיש בו יותר ישראלים מאשר בכנסת. צ'אנאד סגדי האשים יהודים בקניית המדינה ובחילול סמליה, עד שהתברר לו שהוא עצמו יהודי. האנטישמיות בהונגריה מרימה ראש, וכאמור – לא רק במילים. בחודש שעבר הושחת בית קברות יהודי בעיר טאטאבניה, ועל המצבות רוססו צלבי קרס והכתובות "יהודים מסריחים" ו"השואה לא הייתה, אבל היא תהיה". אחד מאנשי "יוביק" שרף דגל ישראל. ואסור לשכוח לרגע, שהונגריה הייתה בעלת בריתה של גרמניה הנאצית, רצחה רבבות יהודים בפלוגות עבודה ושיתפה פעולה בהתלהבות ברצח 400,000 מיהודי המדינה. יש לנו הרבה יותר מדי ניסיון מכדי לומר, שמדובר רק במילים.

הכדורסלן הענק של מכבי תל אביב, סופוקליס שחורציאניטיס ("סופו", 2.06 מטרים, 150 ק"ג), התנפל על אוהדים של הפועל תל אביב בסיום המשחק בין שתי הקבוצות (7.4.14). סופו התנצל, הביע חרטה ואמר שזהו כתם שחור, ושלא היה צריך להגיב כך למרות הקללות לעברו. מה היה ליו"ר הקבוצה וחתן פרס ישראל, שמעון מזרחי, לומר על כך? "סופו לא היה צריך לעשות את מה שהוא עשה, אבל אתה צריך לזכור שלושה-ארבעה דברים מאוד חשובים. זה לא קרה תוך כדי משחק אלא אחרי שריקת הסיום. תסתכל בסרט ותראה שאוהד יורד ממרומי היציע, מגיע למעקה ומקלל את סופו ולכן הדבר הזה חמור ביותר. השאלה היא אם קהל יכול להתגרות ולקנטר, מהו הגבול האפשרי. לא שאני מצדיק את מה שסופו עשה, אבל הוא גם לא פגע באיש". אטילה שומפלבי מ-ynet שאל את מזרחי: "אתה מגנה את מה שסופו עשה?". מזרחי השיב: "אני מצר על מה שנעשה ואני מאוד מגנה את מה שעשו אוהדי הפועל". הבנתם? מזרחי מצטער שהענק שלו התנפל על אוהדים, אבל את הגינוי שלו הוא שומר למי שהשתמש באלימות מילולית וספג אלימות פיזית. במקרה הזה, אין מנוס מלהסכים עם יו"ר הפועל, רמי כהן: "ממכבי אני כבר לא מצפה לכלום". מי שיודע לגנות אלימות כשהיא מופעלת נגדו, אך אינו מסוגל להוציא מילה אחת נגדה כאשר היא מהצד שלו – נותן לה גיבוי ועידוד.

בליל הסדר הבא עלינו לטובה תוקדש תשומת לב רבה למצות, לקושיות ול"אחד מי יודע". אבל יש לזכור שהמצוה המרכזית, הסיבה לכל העסק, היא "והגדת לבנך": החובה להעביר מילולית מדור לדור את סיפור יציאת מצרים. כך החלה המסורת היהודית של שימור ההיסטוריה, של חינוך למתן כבוד לעבר ושל ראייתו כבסיס לעתיד. מעבר למסרים הנקודתיים רבי החשיבות של סיפור יציאת מצרים, כדאי לשים לב לרעיון המרכזי הזה: הדיבור כמעצב זהות, הדיבור כיוצר בסיס לקיומו של עם. ואולי אז גם נקדיש יותר תשומת לב למה שאנחנו אומרים, לאיך שאנחנו אומרים.

כותרת המדור השבוע לקוחה מהשיר הידוע של ירון לונדון ומתי כספי על אליעזר בן-יהודה: "מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח". נזכרתי בהן כאשר קראתי מאמר מרתק של ימימה חובב על בן-יהודה. היא מראה, כי תרומתו האמיתית להחייאת העברית לא הייתה בחידוש מילים, אלא ביחסי הציבור שעשה לה. כל חייו של בן-יהודה עברו בין מחלוקות ופולמוסים, אליהם הטיל את עצמו בחדווה רבה, ואחרי מותו הוא הפך למיתוס הן בעיני תומכיו והן בעיני מתנגדיו. ולמה אני מזכיר כאן את המאמר הזה? כי הוא פורסם בירחון להיסטוריה "סגולה" השייך עדיין לשלמה בן-צבי. השבוע נטען בבית המשפט, כי בן-צבי הבריח ירחון זה – כמו את יתר המגזינים שבבעלותו – לחברת תכלת השייכת לו. הנושא עוד צריך להיבדק, אבל כמי שקורא את "סגולה" וכמי שבנו קורא את "אותיות", אני יכול רק לקוות שהם לא יפלו קורבן להרפתקת מעריב, שמי יודע כיצד תיגמר מבחינתו של העיתון מקור ראשון.