המנהג הרווח בכל משפחה, כאשר ילד קטן אומר "מה נשתנה", אינו מממש את כוונת המשנה וההלכה. אם מדובר בילד בן שלוש-ארבע, אזי גם אם הוא חכם במיוחד - אין הוא מבין דבר מאותן מילים.
כאשר בוחנים את לשון המשנה לעומקה, מתברר שמי שאמור לומר את הדברים הוא דווקא האב. מנין לבן לדעת, שבהמשך הערב יאכלו רק מצה ולא יביאו חמץ? מנין לו לדעת, שיאכלו רק מסובין ולא בכל צורה שנוח? אלא שכוונת המשנה היא, שהבן שואל מדוע מוזגים כוס שנייה ולא מביאים אוכל. אזי אומר לו האב: דע, בני, כי אין זה הדבר יוצא הדופן המיוחד שיהיה הערב. דע לך, כי נאכל רק מצה, נאכל מרור, נאכל מסובין.
אבל למה עושים מאמצים שהבנים יתעוררו וישאלו? אנחנו לא אוהבים חקיינות, שהבן יחזור על השאלות והאב יחזור על התשובות. השאלות צריכות לבוא מסקרנות אמיתית. טבעו של ילד לשאול שאלות, ולפעמים ההורים מתעייפים מרוב שאלות ועונים לו: "למה? ככה". אבל רק כך לומדים. הלימוד נעשה בדרך של שאלה אמיתית. מעוררים את הבנים לא לדקלם "מה נשתנה" אלא לשאול "מה נשתנה", וזה אפשרי רק לאחר שהוא מרגיש בעצמו שצריך לשאול.
התשובה צריכה להיות כזו שהבן יבין, לא דקלום של "עבדים היינו". כך צריך להיות גם בחיים היום-יומיים. אנחנו מעודדים שאלות, יש לנו תשובות. רק שאלות שבאות לקנטר - אותן אנחנו לא אוהבים; זוהי שאלתו של הבן הרשע. אבל לכל השאר - חייבים לעורר את הציבור לשאול, בין אם הם שומרי מצוות באורח מלא ובין אם לא באורח מלא. ולהשיב תשובות אמיתיות, לא תשובות כלאחר יד, לא תשובות של דחייה. והלוואי שיהיו כמה שיותר שאלות ושנוכל לתתן להן כמה שיותר תשובות.
