כשעורכים מאזן של אבידות העם היהודי בשואה, מן הראוי לזכור לא רק את הנזק הדמוגראפי בחיי אדם שגרמו לנו הגרמנים, ברוצחם מיליוני יהודים, ואת הנזק בהחרבת דפוסי מסורת וחיים, אוצרות תרבות ורוח יהודיים, אלא גם להזכיר את הכישרונות הענקיים, שנגדעו והלכו לאיבוד ואבדו, לא רק לעם היהודי, אלא לאנושות כולה.
נקל לתאר, שלו שב אלברט איינשטיין לגרמניה הנאצית ממסע הרצאותיו בארצות הברית ואנגליה, היה גם הוא מגיע בשנת 1943 לתאי הגז ולמישרפות של אושוויץ.
כל ההקדמה הזו לא נועדה אלא להציב מסגרת להסתלקותו של כישרון מוסיקלי גדול, שהלך לעולמו בשבוע שעבר: המלחין הפורה, המנצח, המעבד והמוסיקאי ברוך הכישרונות יעקב הולנדר, יליד קראקוב וניצול גיטאות ומחנות ריכוז והשמדה, בהם אושוויץ.
בטוחני, שאיש מהמתפעלים והמתלהבים מהשיר הנפלא ששר שלמה ארצי בפסטיבל הזמר של תש"ל (1970), למילותיה של תרצה אתר, לא חשב באותו הרגע על גיטו קראקוב ועל מחנה ההשמדה אושוויץ. כנראה גם לא שלמה ארצי, שהשיר זיכהו בפרס הראשון באותו פסטיבל. בוודאי לא חשבו על נושא השואה גם מי ששרו בדבקות בערבי זמר את "תנו לנו יד ונלך", "שיר לערב חג", "ילדתי אמרי" ו-"מי יודע כמה".
אכן, יעקב הולנדר היה ילד שואה, שעבר את התופת ושרד אותה. הוא לא כרע תחת נטל זיכרונות השואה. והצליח לפתוח פרק חדש בחייו, פרק מוסיקלי מפואר ומשמעותי בחיי הזמר של ישראל.
הכרתי אותו כאדם אופטימי, שופע טוב לב, נעים הליכות, מלא שמחת חיים וחיוניות. המספר המקועקע על אמת ידו השמאלית, מזכרת מאושוויץ, לא השבית את כוח יצירתו או את הקראטיוויות השופעת שלו. וכך באו לעולם שיר אחרי שיר, מנגינה אחרי מנגינה, חבורת זמר אחת ועוד אחת.
מי ששוחח עם יעקב הולנדר הבחין בוודאי במבטא הפולני הקל, ממנו לא הצליח להיפטר בכל שנות חייו בארץ, זכר לעיר הולדתו, קראקוב שבפולין, לעומת זאת, לחניו היו ישראלים לחלוטין, צבריים לגמרי, בעלי צליל ישראלי טיפוסי, לא דבק בהם מאומה מהגלותי. הוא הפך ישראלי ביצירתו ובאורחות חייו.
יעקב הולנדר קילקל לגרמנים את תוכניותיהם. הוא לא הגיע לתאי הגז ולמישרפות של אושוויץ, המקום שיועד לכל יהודי, ומעיין היצירה שלו לא יבש אפילו אחרי אושוויץ, פלאשוב ומאוטהאוזן. את הכישרונות המוסיקליים הגדולים שלו, לא הצליחו הגרמנים לגזול. עיקב הולנדר ניצח!
נזכור אותו ואת תרומתו לאוצרות הזמר העברי, אוצרות שהיה אך כפשע בינם לבין הישרפם באש השואה.
