קרב יום "והיא שעמדה לאבותינו.... שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", לא בכל פעם ופעם מחדש, אלא והיא, אותה הבטחת הצלה אחת, העומדת תמיד מאז ועד לכל עתיד כסלע, עליו נשברים מדי דור ודור גלים שוצפים בקצף זועם, וזרמים החותרים במחשכים מתחת לפני המים, והיא, האחת מימים ימימה...
...והסלע הזה, המעוגן בתשתיות ואיננו רואים אותו בעינינו, לעת בו יבוא שלום, והים יעמוד מזעפו, יתגלה ויירום ויעלה מן המים לעיני העולם כולו ויהיה כאנדרטה שלא נודע עוד כמותה וכל דוברות העולם ישוטו מרחוק ויקיפו אותו ויקשרו אליו חבלי משיח.
ארבעה דברים כנגד ארבעת הבנים אומר ארבעה דברים כנגד 'ארבעה בנים' שבהגדה. דבר ראשון שאומר הוא כי כל הארבעה הם בנים לה' אלוקינו, גם החכם החותר בכל מאודו לעשות כל ימיו אך הטוב והישר בעיני ה', גם הרשע שנוטה להקדים רצונו שלו לרצונו של מקום, גם התם, ששואל 'מה זאת' ולעולם לא 'למה זאת', גם מי שמהלך בעולם וזורה תשובות לשאלות שהוא אינו יודע לשאול - כולם בְּנֵי אֵל חָי.
דבר שני שאומר הוא כי כנגד ארבעה בנים, צאצאים, בנים ובנות, במשמע כדרך הלשון, כדרך האחת להתחבר אל נכון לפסוקים בתהילים, "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל". הכל, אנשים ונשים שווים לפני אלוהים ואדם להתברך בירושלים, לזכות לראות בנים ובנות לבנינו ולבנותינו, ושלום על כלל ישראל.
דבר שלישי שאומר הוא כי 'כנגד' אינו "נגד" חלילה, אלא "אל", ואף "מול", כמשמע המאמר המשנאי הדורש מן המתפלל, "יכוין את לבו כנגד בית קדש הקדשים" ועל כן כי "כנגד ארבע בנים דיברה תורה" עניינו כי התורה מכוונת דבריה אל הארבעה כאחד, ודבריה יוצאים מתוכה אליהם, ואל כל איש ואישה בתוכם.
ודבר רביעי אומר כי התורה מאז ניתנה אינה מדברת אלא כנגד הבנים ובני הבנים בכל הזמנים, וכל משפטיה וחוקותיה היו ויהיו אך ורק כנגדם, וכשם שהאדם על הארץ אומר "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד", כן בורא עולם משמיו שנתן לבניו תורה היה כאומר "שיוויתי בניי לנגדי תמיד".
קומת הקוממיות כתוב בהגדה כי אילו לא הוציאנו ה' ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. היינו שורדים אפוא. כעבדים. אבל שורדים. לא רק אנו, אלא גם בנינו אחרינו, משועבדים עד היום הזה ועד לקץ הימים, שבויים בני שבויים לנצח.
ההגדה אינה אומרת כי אילו לא הוציאנו ה' ממצרים היו רודפים אותנו עד מות, רומסים עד השמד, מכלים אותנו מהיות עוד על הארץ. היינו חיים באשר שם היינו יושבים עד עצם היום הזה משועבדים, כפרטים וכאומה, אטומים לחרות, נכים מקוממיות, פגועים מעצמאות, לפרעה שהיה מולך ממצרים על רצונותינו, מאוויינו, תקוותינו, זיכרונותינו.
לא היינו תולים את כינורותינו על ערבות כנועות, כי לא היה בהם שיר של תקווה, ולא היינו בוכים בזוכרנו את ציון, כי אילו לא הוציאנו ה' ממצרים לא היינו באים מעולם לציון ולא היינו חולמים שיש ציון בעולם. היינו נקיים מגעגועים כי לא היינו יודעים את מה ששבוי שהיה בן-חורין מתגעגע אליו. לא היינו מכירים אפילו את התיבה "גלות" כי גם את התיבה "חירות" לא היינו יודעים.
קומת קיומנו הייתה לכל זמן מושפלת מקומת קרקע, קומת מרתף, ולא היינו מעלים על הדעת כי אפשר לבנות מתחתיות מעלות אל קומות הקוממיות. זה פסח, חג בקיעת הים המפריד בין הגדה בה תכלית הקיום היא קיום, לבין הגדה בה תכלית הקיום היא קוממיות.
