אורחים לסדר פסח

לעולם הערכים של סדר פסח אתן השנה מקום של כבוד לסופר מרדכי זאב פאיירברג, שבשלהי המאה ה-19 כתב את הנובלה "לאן". בדמותו של נחמן, גיבורה של הנובילה, ביקש לתת תשובה לשאלה לאן מועדות פנינו. שאלה שהעסיקה צעירים רבים בני דורו בפלך והלין באימפריה הרוסית. התשובה היא ארץ ישראל, ככתובת יחידה למקום, בו יונחו יסודות לחברה חדשה, חברת מופת. נחמן, גיבור הנובלה, הדורש את דרשתו בשלל נושאים מרכז חלק הארי בדרשתו להליכה אל המזרח לא מתוך התנשאות על אנשי המזרח החיים כאן. נחמן מבקש להתייחס בכבוד לאנשי המזרח החיים כאן בארץ ישראל. נחמן, גיבור הנובלה "לאן" הוא ממשיך דרכו של אברהם אבינו שלא בא אל בני חת בחברון עם אמירות מתוך ספרות שמימיות כמו "לֵךְ לְךָ...וְאֶעֶשְׁךָ לְגוֹי גָּדוֹל"(בראשית, י"ב 2). הוא גם לא בא אליהם עם האמירה, שנחצבה "בברית בין הבתרים", כי רק לזרעו ניתנה הארץ הזאת "מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרַת" ( שם, ט"ו 19). פרקטיקת החיים היום יומית של אברהם אינה מתנהלת על-פי אותן ספרות שמימיות, לפי מה שמיועד לו בבראשית ט"ו 19, לחוש ולפעול כמי שנמצא מעל הקיני, הקניזי, הקדמוני, החתי, הפריזי, הרפאים, האמורי, הגרגשי, הכנעני, האמורי והיבוסי. כל התנהגותו של אברהם בפרשת "חיי שרה" מציגה אברהם אחר. בפרקטיקת החיים של אברהם ישנה ענווה והכרה בקיומו של עם אחר. ישנם ילידי המקום. ישנם עמים החיים כאן. מתוך הכרה בקיומם הוא בא לבני חת, החיים בקריית ארבע היא חברון. אברהם בא אליהם מתוך כבוד והערכה למי שחי כאן לפניו. פרק אחד לפני שבא אברהם לבני חת בפרק כ"ב, הוא מתעטף בהבטחה אלוקית, שהארץ הזו יועדה לזרעו, "ואברכך, והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים" (כ"ב, 17). אברהם לא בא אל בני חת מתוך גבהות הבטחה שמימית, הכל שלי ורק שלי. אברהם בא אל בני חת ביראת כבוד רבה כלפי אורחים החיים כאן - "גֵּר וְתוֹשָׁב אֲנִי עִמָּכֶם" (כ"ג, 4). אחרי שהגדיר את מעמדו כלפיהם במישור האזרחי הוא משטח את בקשתו בנימוס רב, שיאפשרו לו לרכוש תמורת כסף מלא אחוזת קבר לקבור את מתו, את רעייתו. ולכן במשא-ומתן גם הם חולקים לו כבוד - "נָשִׁיא אֱלוֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ, בְּמִבְחָר קְבָרֵינוּ קְבוֹר אֶת מְתֶיךָ " (כ"ג,6). אברהם לא בא אל האנשים החיים בארץ, ילידי המקום מתוך גבהות דתית וברכה אלוקית, אלא מתוך ענווה של אדם כלפי בני אדם אחרים - "ויקם אברהם וישתחו לעם הארץ, לבני חת" (כ"ג, 7). הקידה היא אקט של הערכה ורכישת כבוד לכל החיים כאן לפניו. קבלת נימוסיהם ואורח חייהם ומעל הכל רכישת כבוד. אברהם הציב לי בפרשת חייו תמרורים לחיים בארץ הזו, כאשר אנו חוזרים אליה אחרי שאלפים שנה לא היינו כאן. אני מבקש לצרף למופת של אברהם אבינו גם את זעקתו של נחמן נובלה "לאן" "ואתם, אחי, בלכתכם מזרחה, עליכם לזכור כי מזרחיים אתם" ומתוך הכרה זו דורש נחמן שננהג בהם כאל אחים, ולא נראה עצמנו מורמים מעליהם... אצרף גם את זעקת אחד העם במאמרו "אמת מארץ ישראל" - "הן זאת עלינו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי לעורר את חמת עם הארץ על-ידי מעשים מגונים. עד כמה עלינו להיות זהירים בהתנהגותנו עִם עַם נוכרי, שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך בו בכבוד, ואין צורך לאמר בצדק ובמשפט... לא כעבד כי ימלוך..." בחג הפסח, בחג החרות, אני קשוב גם לשוועת החרות של העם הפלשתיני. לא תהיה לח חרות, אם לא תהיה גם לו חרות.