האוניברסיטאות משדרות לנו כבר מזמן שכדי להבטיח לעצמנו עתיד כלכלי טוב יותר עדיף שנלמד כלכלה, ראיית חשבון, משפטים ותחומי ההנדסה לגווניה. שתמיד נתנו ביטוחון כלכלי. תחומי מדעי הרוח לעומם נמצאים כבר זמן רב בתהליך גסיסה מתמשך, איטי וככל הנראה לא תהיה לו תקומה.
הרצל, פינסקר, לילינבלום, מוהליבר, ישראל רוקח, מרדכי נמיר ועוד רבים וטובים שהיו נדבך חשוב כל אחד בזמנו, בהקמת החברה הישראלית ובבנייתה. החל מראשית הציונות ועד ימינו. כל אלה נשארו בתור שמות של רחובות בלבד,בלי יכולת להגיד איפה הם נמצאים על הציר ההיסטורי שלנו. את מי אפשר להאשים בכל זה? רק את עצמנו.
בשילוש הקדוש שמורכב מההורים, מערכת החינוך והמידיה החברתית עשו יד אחת כדי להשכיח מהילדים של היום מה אנחנו עושים פה במדינה הזו ולמה אנחנו כאן? בגנים ובבתי הספר קראו לפני כמה ימים את סיפור יציאת מצרים, אך האם מדברים על המשמעויות של הסיפור היום? עוסקים בשאלה מי הוא מנהיג? מהי חרות? וכנגד איזה בנים הייתה מדברת התורה בימים האלה?
ההורים שרק מושיבים את הילד מול המחשב בשביל שקט תעשייתי במקום לשבת ולדבר.על מהו חג הפסח?, למה קוראים את ההגדה? והאם באמת אליהו הנביא יגיע לסדר או שגם השנה הוא יגרום לכולנו לפתח ציפיות? כך גם המדיה החברתית שלא רק שאינה יוצרת סקרנות אלא מדכאת אותה, לוקחת את בני הנוער למסע רדוד שכל התחברות למכשירים גורמת למוות של תא נוסף במוח. וכאן עולה השאלה האם משהו מפקח על התכנים?
אז אחרי כל זה, שאף אחד לא יתפלא שחוגי הרוח באוניברסיטאות נסגרים בזה אחר זה... המקרה האחרון קרה בשבוע שעבר כשהודיעו על סגירת החוג ללימודי צרפתית באוניברסיטת תל אביב. בנוסף גם לימודי ההיסטוריה לא נהנים מרשימת נרשמים ארוכה, למרות שהכל יחסי.
הדרך לצמצם את התופעה המצערת הזו היא באמצעות חינוך על ברכי העבר. על המורשת שלנו במדינה הזו, על מסורת של אלפי שני כעם, על היותנו חלק ממשהו גדול ומרשים. העם היהודי. זה האמצעי לפיתוח העצמת הזהות האישית והקבוצתית של האנשים. לחוש גאווה על מי שהם ועל מה שהם מייצגים. עכשיו המקל נמצא אצלנו וזו החובה והזכות שלנו להעביר לדורות הבאים את העבר שלנו במטרה שיהיה לנו עתיד.
"בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם"
