דומה כי ערבי פסחים אוצרים בחובם יותר "פסח" מן הפסח עצמו. כל הלכות החג מתרוצצות במוחותינו. מי שחושש לעינו הרעה של החמץ הערמומי המסתתר גם אחר הרדיקאלי שבניקויים בסדקים ובחרכים חושש יותר לפני שבא עלינו ה"בל יימצא והבל ייראה" מאשר עם ראשית שלטונו. ניגוני ליל הסדר עורכים חזרות בחדרי לבבנו, הרמוניים יותר מאשר תחת שרביטו של מסדר ההגדה המעדיף לחצצר לנו את "חד גדיא" ולתופף את "אחד מי יודע" מאשר להניח לחלילים ולכינורות להתרפק על "קרב יום" ועל ניגוני תהלים.
הכיריים העמוסים קדרות בהן מבעבעים מתכוני סבותינו מארצות החמה ומערבות הכפור תחת שמירה מעולה, אלה מאורז ומקטניות ואלה מחומוס ומשאר מזיקים, עושים את המטבחים לפונדקי חגיגה סוערת לעומתה מחוויר טרקלין הקערות המונחות על המפות הצחורות ששוליהן נוחתים על הכסאות המרופדים כרים וכסתות.
ארבע אימהות העייפות הנהדרת של העמל הממוקד 'לקראת', שאינו חדל לאגור עוד כוח ועוד אנרגיות, מחדשת נעורים רב יתר מאשר העייפות של היושבים כבר סביב שולחן הסדר עם הזאטוטים ועם האורחים ומספרים ביציאת מצרים כשכוחותיהם נוזלים ואוזלים עוד בטרם יגיעו לחסל סידור פסח.
והטלפונים... הו הטלפונים, המחליפים בערבי פסחים את המסרונים ואת המיילים מפני שהקול נשמע בערבי פסחים רב יתר משהאותיות פורחות והברכות של ידידים ושל קרובים ושל מכרים ושל אנשים ונשים שכבר שכחת או חששת שמא שכחו אותך עושות את ערב החג לחג שאפילו אין לו זכר בכתובים יש לו זכר עצום בקופסת התכשיטים הכסופה של זכרונותינו.
והנה לפתע זה נגמר. ערב החג על נחליו ופלגיו הקסומים נשפך לתוך ערוצו המלכותי של החג עצמו. וזהו. אין. אבל כל היזע וכל העמל שהיו, הופכים פתע למתיקות שלא מעלמא הדין כנגד כל המרורים....
אכן מה נשתנה החג הזה מכל החגים שעיקרו בטרם יתחיל וסופו כשהוא בא....
אני מגזים קצת ומפריז מעט, אבל ארבעת הבנים, שהם כל הבנים כולם של עמנו שכנגד כולם דיברה התורה כי כולם בני אל חי, יודעים, גם החכם, גם מי שאומרים עליו בשיפוט נמהר מדי שהוא רשע, גם התם ואפילו מי שאינו יודע לשאול אלא רק לענות אפילו על מה שהוא עצמו לא נשאל, מאוחדים עמי בהלל הגדול לארבע האימהות שהן כל אמותינו המופלאות כולן, שהן הן המלכות והנסיכות העושות בערבי פסחים את תפארת ימי הפסח כולם...
חג שמח וכשר לכל ידידיי ומכריי ומיודעיי.
