המורה האלמוני

על-פי ההגדרה המילונית מורה הוא מי שעוסק בהוראה. אך כולנו היינו בילדותנו תלמידים וידענו להבחין מיהו המורה שאנו רואים בו אורים ותומים, והיום בבגרותנו אנו יודעים שאותו לא נשכח. אנו לא פעם נזכרים במורה מיוחד או מורה מיוחדת שהשפיעו על עיצוב דמותנו, אך חוק עולם הוא שהמורה נותן את תרומתו המכרעת לעיצוב דורות של תלמידים והוא עצמו נשאר בתהום הנשייה כמורה אלמוני. יפה שמתקיים המבצע של בחירה מדי שנה של "מורה טוב מורה לחיים" המנסה להאיר באלומת אור מורים ומורות יוצאי דופן. אנו קוראים על השפעתו של המורה על החִברוּת של תלמידיו, על הנחלת מורשת הֶעבר מדור לדור גם על השפעתו על בחירת דרכם לעתיד של המתחנכים הצעירים. אך מעבר לכל התורות האלה עולָה החשיבות של אישיות המורה. מורה משכמו ומעלה מטביע חותם בתלמידיו, גם שנים רבות לאחר שאינו מורה שלהם. אנו עוסקים ודנים לא פעם בהכשרה של המורים, בתעודת ההוראה שלהם, ובשאלות של משמעת בכיתה. אך כאן מדובר בתכונת אופי לא נלמדת שנמצאת מתחת לרדאר של המחקר החינוכי: האישיות של המורה. אנו קוראים מחקרים על שיקולי דעת של מורים, על הכרת המורה את תוכנית הלימודים והתאמתה ללומדים, על בדיקת ההישגים של הלומדים, אך בכל אלה אין כדי ללמד על הסגולות של המורה הטוב, המורה שייזכר במיוחד על-ידי תלמידיו. והחוק האכזרי של הקיום הוא שהמורה נותר אלמוני.

המורה האלמוני / בלפור חקק

חֲבֵרַי לְבֵית הַסֵּפֶר, הַמּוֹרֶה הָאַלְמוֹנִי שֶׁלָּנוּ תָּמִיד יָצָא מֵרְחוֹב כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים סֶלָּה כִּי שָׁם עָמַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁלָּנוּ וְהוּא תָּמִיד הָיָה בְּפּוֹזָה שֶׁל וַיְּנִיקֵהוּ דְּבָשׁ מִסֶּלָּע. הַמּוֹרֶה הָאַלְמוֹנִי מֵרְחוֹב כִּי"חַ אָמַר שֶׁלֹּא חָשׁוּב שֶׁנִּזְכֹּר אֶת שְׁמוֹ וּתְאָרָיו כִּי הוּא תָּמִיד בַּפְּרוֹזְדוֹר שֶׁבֵּין הַכִּתּוֹת לָתֵת כָּל מַה שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַבָּאִים אַחֲרָיו. הוּא תָּמִיד הָיָה בַּמִּשְׁמֶרֶת הַמְּפָרֶכֶת לַעֲשׂוֹת לָנוּ מַסַּע חַיִּים עַל הַתֵּפֵר לָלוּשׁ עוֹרֵנוּ, כָּל מַה שֶׁאֲנַחְנוּ לְעוֹרֵר בָּנוּ נִיצוֹץ וְדֹפֶק וְגַם בְּצֵאתֵנוּ מִשַּׁעַר בֵּית הַסֵּפֶר לְהַרְאוֹת לָנוּ מֵרָחוֹק אֶת הָאֹפֶק. בְּשַׁחֲרִית שֶׁל יוֹם הוּא עָמַד בַּקַּו הָרִאשׁוֹן מַצְבִּיעַ לָנוּ עַל הַמַּלְאָכִים בַּסֻּלָּם חוֹזֵר וְאוֹמֵר שֶׁכָּאן עֵץ הַדַּעַת פּוֹרֵחַ כָּאן נִמְצָא הַדְּבָשׁ הַמָּתוֹק בָּעוֹלָם וּמִכָּאן נִרְאֶה אֵיךְ הַכֹּל צוֹמֵחַ. אוּלַי עַכְשָׁיו כְּשֶׁהַמּוֹרֶה הָלַךְ וְנִשְׁכַּח הוּא לָקַח אִתּוֹ יַלְקוּטוֹ הָעוֹר. אוּלַי כְּשֶׁהוּא אֵינֶנּוּ, עוֹד דּוֹלֶקֶת מְנוֹרָתוֹ וְהוּא הַפְּרִי הַמָּתוֹק, וְהוּא הָאוֹר. שְׁמוֹ לֹא יִזָּכֵר כִּי הוּא אַלְמוֹנִי שֶׁהָלַךְ שְׁמוֹ בְּעֶצֶם כְּבָר נִשְׁכָּח. בְּכַף בַּנָּאִים וּפֶלֶס שֶׁל אוֹרוֹת הוּא בּוֹנֶה, כָּךְ אָמַר, נִדְבָּךְ עַל נִדְבָּךְ. צָחַקְנוּ כְּשֶׁאָמַר שֶׁהוּא בּוֹנֶה הַדּוֹרוֹת. עַכְשָׁיו בְּלֶכְתּוֹ כָּבוּ לֵילוֹתָיו וְגַם הַיָּמִים וְנִדְמֶה הוּא מֵנִיב גַּם הַיּוֹם פֵּרוֹת לִפְעָמִים. כְּשֶׁהִתְכַּנַּסְנוּ פַּעַם צוֹחֲקִים וּשְׂמֵחִים בָּאוּלָם לִזְכֹּר אֶת הַמּוֹרֶה הָאַלְמוֹנִי הַנִּשְׁכָּח לְדַבֵּר עַל הַדְּבָשׁ הַמָּתוֹק בָּעוֹלָם נִדְמֶה הָיָה לָנוּ: הוּא בַּחַלּוֹן נֶאֱנָח. עַל לוּחַ לִבֵּנוּ מַמָּשׁ עֵינֵינוּ אוֹתוֹ רָאוּ. וְכָל מַה שֶׁשֶּׁלִּי וְשֶׁלָּכֶם- שֶׁלּוֹ הוּא.