מכתב פשוט בן שורה אחת הספיק להוריש את גדלות הדור מ"ריש גלותא" אחד למשנהו. יהודי צנום עלה לארץ ישראל בימים שבאירופה התחוללו תמורות פוליטיות טרום התקופה הנאצית - קרי, בין שתי המלחמות.
היהודי הזה, שהגיע לארץ ישראל כפלוני אלמוני, לא חשב להנהיג את הדור אלא בסך-הכל רצה להמשיך ולשקוד על התורה ב"אוהלי שם", באווירת ארץ ישראל המחכימה. אבל מכתב בן משפט אחד עם שלוש מילים שינה את מהלך חייו: "ארי עלה מבבל". הכותב היה גדול הדור דאז - הרב הגאון חיים עוזר גרודז'ינסקי וה"ארי" הנדון היה לא אחר מאשר ה"חזון אי"ש".
כך הכתירו את מרן באותם הימים בכל גלויות ישראל - גדול הדור הקודם הכתיר את יורשו כשאמת המידה לא הייתה רק רמת הידע אלא גם יראת השמים, הקדושה ובעיקר הריחוק וההסתגפות מהבלי העולם הזה ובמיוחד מאלה המנהלים ומכורים להבלים הללו שהינם העסקנים והפוליטיקאים שמשולחן שילטונה של איזבל הם אוכלים.
יד השלטון החילוני אבל בדורנו - דור שעליו השתלט השלטון החילוני, הרי שהקריטריונים להכתרת "גדול הדור" השתנו ללא הכר ואין מדובר עוד במוכתרים שקרן המשחה של קדושת הדור הקודם הכתירה אותם, אלא מדובר במוכתרים שיד השלטון החילוני ו/או עסקנים בלבוד "חרדי" היא זו שמכתירה אותם, וכמובן שלעיתונות ולתקשורת יד ורגל בהכתרתו של "מרן" זה או אחר.
הקרב בין
אריה דרעי ל
אלי ישי - על מנהיגות פוליטית זולה, הוא היה הקרב שהכתיר את ה"מרן" האחרון, את הרב
שלום כהן ליו"ר מועצת חכמי הבובות של ש"ס. אבל יותר חמור מכך היה ניסיון המרד של אלי ישי שניסה להכתיר את הרב שלמה עמר ל"מרן", במהלך פוליטי אפרורי והזוי שכנגד. ליבי לרב שלום כהן - יהודי מורם מעם שבהחלט אפשר לסווגו כמי שנותר מ"שיירי הכנסת הגדולה".
מדובר לא רק בתלמיד חכם ענק אלא באיש שלא יצא מבית המדרש ולא נגעל בפוליטיקאים טמאים ואשר באמת התורה והאמת הם נר לרגליו ולא בכדי מירר בבכי בכנס שלושת מועצות גדולי התורה (לפני מספר חודשים) כשביקש לוותר על כספי הממסד הציוני ולו רק כדי להתנתק מחבל התלייה הפוליטי שלהם. אביו של הרב שלום כהן - הרב אפרים הכהן, היה מגדולי ירושלים ואילו בניו ונכדיו של הרב שלום כהן הם תרשישים שרק התורה מעניינם ואשר סרבו לכל תפקיד "רבני ממלכתי" שהוצע להם בעבר על-ידי ש"ס.
אש זרה אבל במציאות הפוליטית החדשה הפך האיש הזה - בדיוק כמו עמיתו למועצת חכמי הבובות של ש"ס, הרב שמעון בעדני, לבובה הפוליטית של אריה דרעי ושל הרב דוד יוסף. זהו בעצם עוד שלב בנפילת העטרה מיושנה ולא להפך, בעצם הכתרתם של רבנים ל"גדולים" ול"מרנים" על-פי "פני הדור כפני הכלב".
מאז ראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 הפך תפקיד ה"ראשון לציון" הספרדי לכיסא פוליטי שידי פקידי השלטון מחליטים על איושו ולא עוד חכמי הספרדים, כפי שהיה נהוג מאות בשנים עד בוא הבריטים והתבססות הציונות על ידם. למרות כהונתם של רבנים ספרדים חשובים בתפקיד זה - מאז כינון ה"רבנות הראשית" בראשית שנות ה-20 הללו, הרי שפקידים יהודים בריטיים חילוניים, ולימים עסקנים חילוניים מקרב הציונים, הם אלה שקבעו מי יהיה ה"ראשון לציון" וכך נותרו גדולי הספרדים האמיתיים מחוץ לתפקיד זה ולהנהגתו.
ולא רק שהגדולים האמיתיים נותרו מחוץ להנהגה התורתית האמיתית של בני עדות המזרח, אלא שהם ברחו ממנה כמאש זרה, משום היותה מכורה בידי השלטונות. רבנים גדולים כאלה לא חסרו - מימי הרב שלמה אלפנדרי (ה"סבא קדישא") עבור דרך ה"כף החיים" זי"ע, הרב צדקה חוצין, ה"בבא סאלי" הקדוש, המקובלים הגאונים יוצאי תימן - חיים סינואני ומרדכי שרעבי, הרב בן ציון אבא שאול, בני דודים יעקב וסלמן מוצפי והרב יהודה צדקא. עם כל הכבוד לגר"ע יוסף הרי שהכתרתו הייתה בידי הציונות החילונית שהדיחה למענו את הגאון יצחק ניסים ואילו בפעם השנייה עלה הגר"ע יוסף לדרגת "מרן" על-ידי הרב שך וע"י ה"אצולה" האשכנזית - הליטאית.
מרן אמיתי לכן לא פלא הוא שמותו של הגר"ע יוסף חשף סופית את התייבשות המים החיים שמהם באמת היה מוכתר "מרן" ספרדי אמיתי בארץ הקודש קודם בוא הבריטים, ובארצות המזרח והמאגרב קודם העלייה לארץ ישראל. הרב שלום כהן אומנם ינק את תורתו מאותם גדולים שספרדיים שקיימו את ההוראה "שנא את הרבנות" אבל "הכתרתו" בימים אלה באה מאלה שהפכן את הרבנות ואת הרבנים לקרדום לחפור בו.
אבל הרגע השפל יותר בכל השפלת התואר היקר הזה - "מרן", היה הרגע שבו אלי ישי החליט להכתיר את הרב שלמה עמר ל"מרן", רק משום שדרעי הכתיר את הרב שלום כהן. מרן אמיתי אינו אחד היודע "כיצד לדבר עם חילוניים" או עם סתם עמי ארצות אלא אחד שכאשר הוא עומד לפני הרבים מיד מזדקפת צדקותו, קדושתו ותורתו.
בסוף המאה ה-19 עמדו האשכנזים החרדים לבחור רב שייצג אותם לפני השלטונות, כדי לא להיות תלויים ב"ראשון לציון" הספרדי. אחד מה"מעלות" שאותו רב היה זקוק להן הייתה השליטה בשפות הזרות. המהרי"ל דיסקין - אז מבכירי הרבנים האשכנזים בארה"ק, הכשיל את הרעיון משתי סיבות:
1) לא לפגוע במעמד ה"ראשון לציון".
2) לא ליצור עובדה בה רב נבחר לא משום תורתו וקדושתו אלא משום השכלתו החיצונית והנוכרית ומציאת החן בעיני כאלה שהתורה מהם והלאה. במקרה של הרב עמר מיד מועלים הנימוקים ה"פרקטיים" הפסולים הללו - של היותו קרוב בהתנהגותו ובמעשיו לחילוניים.
איומים אבל הבעיה איתו עמוקה יותר. להבדיל מהרבנים שלום כהן ושמעון בעדני הרי שכל צמיחתו של הרב עמר אינה אלא על בסיס תככים פוליטיים עם "דילים" שלא היו מביישים שום ראש מועצה זוטרה.
אלמלא ש"ס ומכרזיה התפורים הרי שהרב עמר לא היה זוכה להיות "רבה של ת"א" ובודאי לא ה"ראשון לציון". הוא לא הרביץ תורה בעדרים ולא יצק מים על-ידי חכמי הספרדים מהדורות הקודמים, שלא ידעו פורענות רוחנית. לא אפתח כאן "תיבת פנדורה" אבל זו בושה וחרפה להכתיר אדם ל"מרן" של כל חכמי הספרדים כאשר פרשת ביתו, מחזרה והמשפט לא הוסיפו לו כבוד. לא אפתח כאן מגירה נוספת שממנה יוכח כיצד התלוננו, באוזניי ובאוזני רבים וטובים, נגדו וכנגד עושי דברו, רבנים מחו"ל על איומים כנגדם.
לא כאן המקום להאיר עיניים על מסכת "גיורים" בחו"ל ביוזמתו שעולה ממנה עשן של פקפוק בענייני "לשמה בלבד". ובעניין ה"גיורים" ישנן גם עובדות הקושרות את מקורביו ובני ביתו למערכת שאיננה "לשמה", ודי לחכימא ברמיזא. לא כאן המקום לשלוף את הביקורת הממלכתית על מינויי רבנים והכתרתם ב"סמיכות" ללא בדיקת כישורים וללא מבחנים. אבל במקרה הזה - של ישי את עמר, ייתכן שדווקא הרב עמר הוא זה המכתיר את עצמו ואילו אלי ישי הוא הבובה, אבל מה זה כבר חשוב כשסירחון שחילול השם נודף למרחקים?!
לכל המחנה הזה - של ש"ס המתפוררת, הייתה יכולה להיות הפתעה קשה יותר אילו
הרב מרדכי אליהו ע"ה היה מאריך ימים (הוא היה צעיר בהרבה מהגר"ע יוסף שהאריך ימים עליו) וכשהיה נפטר הגר"ע יוסף היה עדיין הרב אליהו בחיים. אזי אז, הרי שבש"ס כבר לא היו מכתירים שום "מרן" כי הרב מרדכי אליהו היה הופך למרן הספרדים בזכות עצמו ותורתו וגם חלק לא מבוטל מקהלה של ש"ס היה נוהר אחריו ללא קשר מה יחליטו דרעי ודוד יוסף. אבל נסתרות דרכי ה' והעטרה נפרדה סופית מיושנה.
