קו ההונאה מנתניהו עד לפיד

רכבים. אזרחי ישראל משלמים בערך פי שתיים ממחירו הריאלי של רכב שהם רוכשים, והכל עקב המיסים הכבדים הזורמים וממלאים את קופת האוצר. האם בכך סיימו לשלם תמלוגים למדינה? ממש לא. מצלמות מהירות רבות המוצבות ברחבי הארץ סוחטות עוד הרבה מאוד מיליונים לקופת האוצר, וכולנו יודעים שאין למצלמות דבר וחצי דבר לעניין הבטיחות בדרכים ו/או מניעת הקטל הנורא הנמשך עקב מחדלי שלטון וסיבות ניהוליות כושלות שכבר דובר עליהן רבות. הינה לכם אמצעי סחיטת כספים כמעט בלתי מוגבל של המדינה את האזרח, וזו כמובן רק דוגמית לאינספור התעלקויות אחרות של הממסד הרואה את האזרח כפרה חולבת.

לצורך הבנת גודל ההונאה בהוצאת כספי המדינה, אביא בדיחה ישנה: שני חברים קבעו להיפגש אחרי 30 שנה ולבדוק מי הצליח יותר. הזמין הראשון את חברו לביתו וזה מתפעל מהוילה ומגשר המחבר אותה עם החלק השני של הנהר. "מהיכן כל היופי והעושר הזה?" שואל החבר. "פשוט מאוד. זכיתי במכרז ממשלתי להקמת גשר, ועם כל מיני קומבינות וחומרים זולים, חסכתי המון כסף אותו השקעתי בוילה לעצמי, מכונית וכל העושר הנפלא הזה". "נפלא" התפעל חברו, "כעת אני מזמין אותך אליי". "וואווווווווו", יוצאת קריאת הפתעה מפיו של המוזמן שמגיע לאחוזתו של החבר השני. "מה זה? ארמון? מכוניות פאר? משרתים? הליקופטר במינחת? באמת מדהים. איך עשית את כל זה?". "פשוט מאוד" עונה לו החבר, "אתה רואה את הגשר על הנהר?" חברו מביט ולא רואה דבר. "אינני רואה גשר". "אוה, זה בדיוק העניין..." מסביר לו החבר... "זכיתי במכרז ממשלתי להקמת גשר...". כך בדיוק פועל יאיר לפיד בנקודה אחת כדוגמה מייצגת - וכואבת במיוחד: ניצולי השואה. נתחיל בעובדה שהעוול המתמשך לניצולי השואה התחיל לפני שנים רבות - ונגרם על-ידי כל ממשלות ישראל. מתברר שעשרות מיליארדי שקלים שהיו מיועדים ככספי תשלומים להיות מחולקים לניצולי השואה - כלל לא הגיעו אליהם. נבחרי הציבור חגגו עם דם ניצולי השואה והשתמשו בכספים הרבים לראוותנות ומציאת חן בעיניי העולם. אבל אין בוכים על חלב שנשפך, בעיקר אחרי ששפכנו אותו יחד עם הניצולים הנכחדים בקצב מהיר, כך שבקרוב גם לא יוותרו כדי שיהיה למי לשלם. הגיע שר אוצר חדש לישראל. שר אוצר יציר כפיה של מחאה חברתית ענקית. שר אוצר שהבטיח בשורה חדשה לעם ישראל. שר אוצר שהוא בעצמו בן של ניצולי שואה. שר אוצר נחוש לקיים הבטחות - בראש ובראשונה: להגדיל קצבאותיהם של ניצולי השואה בצורה משמעותית - ומיידית. מאז הבטחתו קרו כמה דברים. ההבטחות נמשכו - והכספים לא זזו. שופרי התקשורת ציטטו השר המבטיח - והכספים עדיין תקועים. השר מזמן מסיבות עיתונאים - וניצולי השואה מתפגרים ללא תוספות כסף קיומי. עולם כמנהגו נוהג, ושר האוצר מחייך כל הדרך אל הבנק. הבנק שלו. גם לבנק האוצר "שלנו". ולניצולי השואה אין תקומה. כעת הבנתם כיצד מדינת ישראל מתחזקת?! חכמה על חלשים. מתחככת עם עשירי העולם. טובלת בדם ענייה, וניצולי השואה המדממים שבה. לא נשאר הרבה זמן עד יום העצמאות. ביום העצמאות ידליקו משואות, יראיינו את ראש הממשלה, את שר האוצר, את נשיא המדינה ורק 40 ניצולי שואה נוספים יתפגרו להם בשקט. כמו כל יום ומחמת העובדה שברגע כזה אין יותר אוויר בריאות, אז גם לא נשמע אותם ושר האוצר יתחבק עם ראש הממשלה - וכולם מסביב ימחאו כפיים.