פרשת השבוע - קדשים

אַיֶּה הַקְּדֻשָּׁה הדברים נכתבים כמחאה על הפשיעה והעולה שיש בארץ תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים אַיֶּה הַקְדֻּשָׁה הֲאִם קַיֶּמֶת אוֹ שֶׁהִיא נְטוּשָׁה כֹּל דְּאָלִים גָּבֵר וְדַּם אָדָם נִשְׁפַּךְ בַּבָּיִת בָּרְחוֹב בְּחוֹף-הַיָּם וּבַכְּרַךְ וְעוֹשִׂים נַעֲרָה טְהוֹרָה לִקְדֵּשָׁה אָנָה נֶעֶלְמָה הַבּוּשָׁה תְּמֵהִים הַקְדוֹשׁים אֶלֶּה שֶׁבָּזְזוּ אִיש אִמּוֹ וְאָבִיו לֹא יָרְאוּ וּבָזוּ הֲיֵשׁ קוֹצֵר שֶׁהַלֶּקֶט אֵינוֹ מְלַקֵּט הֲנוֹתָר קָדוֹשׁ שֶׁאַרְסוֹ לֹא פּוֹלֵט הֲנוֹתְרָה חֶמְלָה וְנֶפֶשׁ בְּלִי מְתֹם עַל אַלְמָנָה עָנִי וְיָתוֹם כַּאֲשֶׁר הַתָּפֶל הָפַךְ בַעֲבוּרֶנוּ עִקָֹּר וְהאוצר בְּאֶפֶס תְּמוּרָה לַזָּר נִמְכַּר אֵיךְ נוּכַל אֲשֶׁר נִצְטַוֵּינוּ לְהַגְשִׁים וְלִטְעוֹן נְקִיִּים מְחֵטְא קְדוֹשִׁים וּמְמַהֲרִים לִשְׁאוֹל בְּיִדְּעֹנִי וּבְאוֹב מָה הָרַע וּמָה הַטּוֹב

רצון המקום שנהיה קדושים קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם (יט/ב) כך אמר הקב"ה אל משה לומר לכל עדת בני ישראל לישראל, והפעם הדברים מכוונים לכל אחד ואחד ולא כעם במקובץ. רצה הקב"ה שכל אחד יפשפש במעשיו. כי הרי אנו עַמּוֹ והוא אלוהינו, ולא יעלה על הדעת להיות שיכים לקדושה העליונה ביותר לקב"ה ולא להיות קדושים כדי שנהיה ראויים להתחבר אליו. מכאן הובאו בפרשה זו חמישים ואחת מצוות מתוך תרי"ג המצוות. וחלק חשוב מהן קשור לטוהר הַמִּדּוֹת ולעזרה לזולת ולהתהוג ביושר לאלה הנתונים למרותך. והעיקר שבעיקרים לעשות את הטוב בעיני אלוהים ולקיים את הדברים שהוא מצווה לעשותם, כדי להיקרא קדוש. הַקְּדֻשָּׁה כאן היא מושג המושרש באמונה, ככל שהאמונה חזקה יותר ואיתנה כך הַקְּדֻשָּׁה חזקה ורצויה. על האדם להיחלץ מכל דבר חֻלִּין שיש בו כדי לפגום בֵּקְּדֻשָּׁה, וזה מתבטא כאמור ביחס האדם לַזֻּלָת לבל יגרם לו עול. והכתוב סומך את הַקְּדֻשָּׁה ליראת האם האב לפני הכבוד, שנאמר: איש אמו ואביו תראו (יט/ג) וחידוש יש כאן כי הכתוב הקדים את האם על פני האב שלא כמו בעשרת הדברות ששם נאמר: כבד את אביך ואת אמך.., על כך אומר רש"י, זאת מפני שהבן מכבד את אמו יותר מאביו כי היא יותר מדברת על לבו בשידול ובשכנוע, בעוד האב מְצַוֶּה והוא נשמע קשוח מהאם. כאמור זה שונה מ-"כבד את אביך ואת אמך. בעוד בעשרת הדברות דובר על "כבוד" כאן מדובר על "יראה" (אין הכונה ל"פחד" אלא רק להיות זהירים בכבודם). רש"י שואל: מנין לנו כי הכתוב מתכון גם לאישה והרי נאמר "איש" אמו וכו' ... ומשיב: ל"אִשָּׁה" נובע מלשון הכתוב כאשר הוא נוקט לשון רבים באמרו: "תִּירָאוּ". ועוד דבר למדים כאן מסמיכות מצות השבת למצות יראת אב ואם, ללמדנו כי אם האב אומר לבנו חַלֵל את השבת, שלא ישמע לו למרות שנאמר "תיראו". כיון צו האלוהים עולה על צו האב. כי הרי הבן והאב חייבים קודם כל בכבוד השם, שהוא מתיר והוא אוסר.

החזרה על עשרת הדברות למעשה בפרשה זו יש משום חזרה על עשרת הדברות בניסוח אחר . כשם שעשרת הדברות שנאמרו בהר סיני בספר שמות חוזרים ואמרים אותם בספר דברים, בם כאמור חוזרים כאן במלים אחרות מהלשון המקורית שבה הם נאמרו בעת נתינתם. הנה נאמר אני ה' אלוהיכם(יט/ד). זה בעצם הדבר הראשון ואחר כך מאמר: אל תפנו אל הָאֱלִילִים, ואלוהי מסכה לא תעשו לכם. זה גם משנאמר בעשרת הדברות: לא יהיה אלוהים אחרים על פני ולא תעשה לך פסל וכל תמונה. בקדושים נאמר: לא תשבעו בשמי לשקר.(יט/יב) ובעשרת דברות נאמר: לא תשא את שם אלוהיך לשוא . בקדושים הוקדמה יראת האם והאב המקבילה לכבד את אביך ואת אמך על הַדִּבֵּר: זָכוֹר את יום השבת לקדשו. וכאן נאמר: את שבתתי תשמרו .(יט/ג) אל מול הדבר "לא תרצח" פה נאמר אל תעמוד על דם רעך (יט/טו) על הדבר "לא תנאף" פה נאמר: אל תחלל בתך להזנותה (יט/לט) והדבר "לא תגנב" פה נאמר: "לא תגנבו" . גם הדבר לא תענה ברעך עד שקר, מובא כאן: "לא תכחשו ילא תשקרו" ובמקום הדבר "לא תחמד בית רעך" פה נאמר "ואהבת לרעך כמוך".(יט/יח)

ואהבת לרעך כמוך על ואהבת לרעך כמוך אמר רבי עקיבא: זה כלל גדול בתורה. ידוע כי דבריו של רבי עקיבא בלשון ימינו הם הוצאו מהקשרם. כי רבי עקיבא אמר כי זה כלל גדול בתורה, אך לא הכלל הגדול ביותר שבתורה למרות המוסריות שבכלל זה, כי הרי המשכו של הפסוק אחרי המלים ואהבת לרעך כמוך נאמרו עוד שתי המלים המסיימות את האמרה: אני ה'. למעשה העיקר באמרה זו הן המלים "אני ה'" כי אני ה' מצווה ועושה, גם אתה בן עשה וקיים מתוך אמונה כי הדבר הוא צו עליון, כשם שדבר זה מופיע מספר פעמים בפרשה, וכבר הבאנו זאת אחרי מצוות איש אמו ואביו תיראו באו המלים אני ה' אלוהיכם. רש"י אמר כי בכל מקום שמסתיים המאמר במלים אני ה' הכוונה היא לדברים המסורים ללב, אני ה' בוחן כליות ולב, לכן לא תוכל לומר קימתי את המצוה בעוד אתה לא קימת אותה כי אני ה' בוחן אותך בוחן כליות ולב ויודע אם אתה מעמיד פנים כמי שמקיים את המצווה או שאתה באמת אוהב את רעך כמוך. והאם כפי שנצטווינו: "לא תשנא את אחיך בלבבך" ובחוץ להעמיד פנים כאוהבו גם למלים "לא תקום ולא תִּטּוֹר" יש משעמות דומה. במלים אחרות הצווים אנו לעשות את הטוב לזולתנו לשם שמים ולא לשם המעשה עצמו או על-מנת לקבל שכר. לא יהיה זה מקובל לומר כי אם אתה אוהב את רעך כמוך יצאת ידי חובת כל מצוות התורה. זה גם מביא אותנו אל דברי הלל הזקן שהיה שני דורות לפני רבי עקיבא יאשר אנו מזכירים אותו בעת קריאת ההגדה של פסח, שאמר: "מה ששנוא עליך, אל תחשה לחברך" והוסיף: "זוהי כל הורה כלה". ונסיים בדברי הרמב"ם גדול הפוסקים שאמר: הכונה היא למצוות מדרבנן שנתפרשו על-ידי חכמי התורה שבעל פה, כמו "לבקר חולים". "לנחם אבלים",ולהוציא את המת ולהכניס הכלה ולשמח הכלה והחתן וגמילות חסדים והכנסת אורחים, כל אלה הם בכלל "ואהבת לרעך כמוך", כי זה אשר אתה היית רוצה שיעשו בשבילך או למענך.

הארץ הזאת לא תסבול עושי עולה בעניין זה ראוי להסתייע בדברי רמב"ן שלפי דעת רבים, שמעמיד את הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל, אומר כי הקשר של ישראל עם ארץ ישראל הוא מותנה ואף מחמיר באמירתו זו. לדבריו כל מי שאיננו מקיים את מצוות התורה יכול לחיות בכל מקום בתבל ולא דוקא בארץ, כי רק בקיום מצוות התורה, יש לאדם קשר עם הארץ. ומדגיש כי הארץ הזאת לא עוברי עברה, שלצערנו הרב הולכת ומתרבה בארץ והופכת אותנו לאותם עמים ברבריים שאין להם התורה והמצוות שבה המהווה דרך חיים קדושים בארץ. זה אמרו לדבריו לגבי הכפירה בעיקר ואימוץ אמונות זרות לישראל. אין קיום בארץ למגלי עריות. לא די בקשר הפיזי של האדם עם הארץ, כדי לְהָפְכוֹ לקדוש, צריך לנהוג בקדושה בחיי יום יום. גם הנביא אמר כי עצם ההתיישבות בארץ וכיבושה אינם מהווים ערובה לקיומנו כאן. ויתכן אף מצב "ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה" (דברי יריהו ב/ז) ועוד מדברי נביא "בונה ציון בדמים וירושלים בעולה" (מיכה ג/י). אם כך יהיה המצב וכך נתנהג בארץ שבאנו אליה, "לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עִיִּין (חורבות) תהיה והר-הבית לבמות יער" (מיכה ג/יב) אז היזהרו יושבי הארץ וזכרו כי ציון במשפט תפדה. מצאתי טוב להביא דברים שכבר נאמרו לְסִכּוּם נֹאמַר לְכֹל הַנְּלוֹזִים שֶׁבְּמֶצַח נְחוּשָה הֵם מַלְעִיזִים וּמוֹצִיאִים דִּבַּת עַמֶּנוּ רָעָה בְרֹאש חוּצוֹת בְקוֹל ובִתְרוּעָה בְּעוֹד הַנֶגַע פּוֹשֶה בִּמְחוֹזָם וּבְשִנְאַת יִשְׂרָאֵל גַאֲוָתָם וּעֻזָּם בּוֹאוּ לִלְמוֹד תּוֹרָה וּמוּסָר וּמָה בַּתּוֹרָה הֻתַּר וּמָה נֶאֱסַר לֶקֶט, עוֹלְלוֹת וּפֶרֶט הַשְׁאֵר לֶעָנִי, לַיָתוֹם, לָאַלְמָנָה וְלַגֶּר אַל תִּגנוֹב, תַעֲשׁוֹק וְתִגְזוֹל וְלִפְנֵי עּוֶּר לֹא תִתּן מִכְשׁוֹל בַּמִשְׁפָּט אַל תִּשָּׂא פְּנֵי דַּל וְאַל תֶהֱדַר פְּנֵי גָּדוֹל וְיִתְגַדַּל לֹא תֶּלֵךְ רָכִיל וְאַל תִּשְׂנֵא וּמִצְוַת וְאָהבְתָּ לְרֵעֲךָ תִּשְׁנֵה. אַל תּעֲמֹד עַל הַדָּם בֶן אָדָם ואַל תִתְעַלָּם מֵאָדָם שֶׁלִבּוֹ נָדַם וְעִם אֶשֶׁת רְעֲךָ אַל תִנְאַף רק אשת נעוריך ואהב ושאף אִם אֶת חֻקּוֹת הַשֶּׁם נְקַיֵם גם נִהְיֶה כֵּנִים אִתּוֹ וְלֹא נְבַיֵּם יַבְדִילֶנוּ הַשֵּׁם מִן הָעַמִּים ישימנו עם קדושים לְעוֹלָמִים.