אין לי חיים אמרה זו, ובהחלט הבנתי שזה באמת לא פשוט. היא אפילו לא הישירה אליי מבט. מבטה היה נעוץ במסך שמולה. אבל לא היה לה מה להתבייש במה שהיא אומרת. למי מאיתנו יש כבר חיים? במציאות של דורנו, למי שיש יותר משני ילדים נחשב בעיניי קוסם. איך בדיוק מצליחים להחזיק מעמד בדרישה הבלתי אפשרית כמעט של להיות הורה, בן זוג, עובד ובן מצטיין. מי קודם למה? ולמה משהו צריך להיות קודם למשהו אחר?
פעם, חשבתי שלהורים שלנו היה קשה בגידול הילדים. בלי מכונות כביסה ובלי מייבש. בלי מדיח כלים ובלי טיטולים. ככה האימהות שלנו עבדו. עומדות מעל סירים גדולים, מרתיחות מים ובהם חתיכות סבון, מערבבות ומערבבות, מנקות את החיתולים. מי חשב על טיטולים בכלל. משהו חד-פעמי של לקפל ולזרוק. אבל עם כל הקדמה והנוחות, לדור שלנו לא יותר קל. אני לא אומר שיותר קשה, אבל לא בהכרח קל. המציאות הכלכלית של ימינו מאלצת את שני בני הזוג לצאת לעבודה ומשאירה להם שעתיים עד שלוש ביום עם הילדים. ואז מצפים מאיתנו להיות הורים טובים. אחרת נשלח אליהם את סופר נני.
לא מזמן שוחחתי עם פסיכולוג במסגרת הרצאה שערך בפורום מסוים בו השתתפתי. "כמה שעות נטו יש לך ביום עם הילדים" שאל. "שעתיים" עניתי. הוא נעץ בי מבט נוזף והפטיר "כסף זה לא הכול בחיים". כאילו שיש לי בחירה אם ללכת בשתיים או בחמש הביתה. ואנחנו באמת מנסים. אבל לדחוס כל כך הרבה שאיפות, רצונות ובקשות לתוך שלוש שעות ברוטו ביום שכוללות גם מקלחת, ניקיון, וארוחה משותפת, זה לא יותר קל מפעם. ואת השלוש שעות הללו צריך לחלק לכמה. יש לנו מייבש, מיקרוגל, ומכונת כביסה אבל אין לנו את השקט של פעם. אין לנו את הידיעה שאימא מחכה לנו בבית ואבא יחזור מאוחר מהעבודה. היום כולנו חוזרים מאוחר. מהעבודה ומהגן.
בהחלט מובן לי למה אין לה חיים.
החיים שלי נגמרו "החיים שלי נגמרו" אמר לי החבר הכי טוב שלי, ובהחלט הבנתי אותו. הוא לא הישיר אליי מבט אלא נעץ מבטו במכשיר הנייד שלו. ואין לו על מה. למה - לי קל יותר? לי יש פתרונות קסם? אני מאלו שיכולים לומר על עצמם שקל להם ואין להם שום בעיות? במציאות של היום לצאת בזמן מהעבודה זו זכות ולא מציאות. בחברות ההיי-טק שמציעות תנאים מפנקים ומשכורות יפות, יש גם ידיעה ברורה שהמנהל לא יאהב את העובדה שכבר בארבע אתה יוצא הביתה. וככל שהחברה נוצצת יותר, יש סוג של מאבק מוחות מי יפיל את העט ראשון מהיד. ומי שמפיל את העט הוא פחות נחשב. מי שנשאר יותר מאוחר הוא עובד יותר טוב.
עורך דין צעיר, שהתמחה באחת מהמשרדים הגדולים סיפר לי, שבאחד מהימים הראשונים בעבודתו, הוא הודיע למנהל שלו שהוא יוצא הביתה. השעה הייתה חמש אחר-הצהריים. המנהל-עורך דין מוכר, כיווץ גבותיו ושאל אם הוא לא מרגיש טוב. אחרת איזה סיבה יש לו לצאת בחמש? העורך דין הצעיר הבין ויישר קו. יש עבודה אין עבודה, הוא נשאר עד שבע כל יום. איזה ברירה יש לו?
האבא המודרני לא מסתפק בצורת העבודה של פעם - אבא עובד- אימא בבית. גם האבא המודרני רוצה חלק בחינוך ובגידול הילדים. הוא מלווה את אשתו בהריון בהכנה ללידה, קורא מאמרים שקשורים לבחירת צבע חדר הילדים, בקניית חדר השינה ובלידה עצמה. הוא רוצה לקחת לפחות פעם בשבוע את הילד לגן, ולהחזיר אותו לפחות פעם בשבוע מהגן. הוא רוצה לדעת מי המורים של הילדים שלו, מתי מסיבת חנוכה תתקיים, ומתי אסיפת ההורים כדי להגיע. רק שבעבודה שלו לא מבינים מה יש לו לחפש שם. המנהלים שלו חושבים שהוא קצת מגזים. אז בין הרצון להיות עובד טוב ל-להיות אבא טוב, יש מישהו שפשוט לא נשארו לו חיים. אני בהחלט מבין אותו.
אני רוצה לקנות חיים "אני רוצה לקנות חיים" אמר לי החבר שלי, ודי הזדהיתי. רק חבל שגם הוא לא הישיר אליי מבט, ונעץ מבטו במכשיר הנייד שלו. אם לא כך, היה רואה את מבטי השמחה שלי לאור ההמצאה הגאונית. מי מאיתנו לא רוצה עוד חיים. חיים חדשים, חיים נוספים וחיים טובים. מה רע? אפשר לתקן, אפשר לעשות, ואפשר סתם להישאר קצת יותר מבלי למהר לשום מקום. אי-אפשר לקנות חיים, ואם זה אפשרי הרי שמדובר פה בהמצאה גאונית שאין כדוגמתה. האפשרות לקנות חיים זו תהיה בהחלט המצאת המאה שתעניק לממציא המאושר פרס נובל, וריצה חלקה לכס נשיאות המדינה.
אחר כך, מישהי ביקשה ממני בפייסבוק למכור לה חיים. בשלב זה הנורה האדומה נדלקה אצלי. ממתי אני מוכר את החיים שלי לאנשים שאני לא מכיר. התעלמתי.
לאחר זמן מה פגשתי את כולם יחד. אלו שאמרו לי שאין להם חיים, שלא נשארו להם חיים והאחרון שרצה לקנות חיים. למרבה ההפתעה הם הפכו להיות אנשים יותר שמחים. מבטם היה עדיין מושפל אבל החיוך היה משוח על פניהם. "איך החיים? שאלתי והם הנהנו בראשם לחיוב. החלטתי לעקוב אחר מבטם ואולי לגלות מה סוד הקסם. מבטם היה נעוץ אל תוך מסך הטלפון שלהם והם שיחקו קנדי קראש.
הם קנו חיים ועכשיו יש להם סוף כל סוף טעם להמשיך. כל כך פשוט. החיים הם סוכרייה, רק צריך לדעת איך להשיג אותה.
