איפה הכסף?

סיסמת הבחירות של יאיר לפיד שכה משכה תשומת לב הייתה קריאת השבר "איפה הכסף?!" היא כה הרשימה עד שמשכה בוחרים. עתה כשהוא יושב "על הקופה" נראה שאינו מצליח למצוא את הכסף. במאמר זה אצביע על מספר מקורות מהם ניתן לגיס סכומים משמעותיים. לפני פרוט המקורות להלן מספר נתוני יסוד על כלכלת ישראל: 1. מטבע חוץ: מצב המשק מצוין. בעשור האחרון הפכה ישראל ממשק לווה במט"ח למשק מלווה. העולם חייב למשק הישראלי כ-87 מיליארד דולר. במקביל בנק ישראל מחזיק ברזרבות מט"ח בסך של כ-86 מיליארד דולר. רזרבות אלו יוצרות לו הפסדים עקב הפרשי ריביות בין מט"ח לשקלים המהווים את מקורות המימון של רכישות המט"ח המסיביות. נראה שלא רחוק היום בו יגיע בנק ישראל ל-100 מיליארד דולר. 2. בחזית התקציב: היחס בין חוב הממשלה והתוצר הולך ומשתפר. כרגע הוא בסביבות 65% ועד סוף השנה עשוי להגיע ל-60%. נתון זה יכול לגרום לקנאה ללא מעט כלכלות מערביות (בארה"ב הוא הרבה מעבר ל-100%) ובכל זאת אנו שומעים חדשים לבקרים על גרעונות תקציביים קולוסאליים. שר האוצר בהיותו חסר כל הבנה בתחום לא חסך בתיאורים אפוקליפטיים. התשובה לכך פשוטה: הגרעון שהוצג של כ-25-30 מיליארד שקל היה לאחר פרעון חובות ומיחזור של חלק מהם. קצת קשה לנתח את הנתונים המוצגים על-ידי האוצר אך דבר אחד ברור. הביטוח הלאומי משקיע את יתרותיו שהן כ-200 מיליארד, באג"ח ממשלתיות, קרי: הגדלת החוב. הדבר דומה להלוואות מכיס ימין = ביטוח לאומי, לכיס שמאל = המדינה. אם נוסיף לכך שתמ"ג גדל בכ-2.8% הרי היחס בין החוב הקטן לתמ"ג הגדל יצטמצם ל-60%.

ועתה איפה הכסף ?!

1. מילוות מטבע חוץ - כאמור לעיל ישראל "סובלת" מעודף מטבע חוץ. בבנק ישראל קימות יתרות נזילות בסך של 86 מיליארד דולר הנושאות ריבית אפסית, בעוד המדינה חיבת סך של כ-30 מיליארד דולר שעלותו היא כ-4-5% יותר מהתשואה שמשיג בנק ישראל. יש לגרום לכך שבנק ישראל יקנה חוב מדינה זה, ויעביר לאוצר את הפרש הריביות בין התשואה שלו העכשווית לבין הריבית על חוב המדינה. וכך תיחסך הדילמה איך להגדיל תשואה. זאת ועוד, יש להפסיק את המינהג התמוה של האוצר לדורותיו ללוות כל שנה מטבע חוץ שאין לו כל שימוש. מ-2005 עד היום נלקחו הלוואות בכ-10 מיליארד דולר. העלות של כל מיליארד דולר היא כ-45 מיליון דולר. קרי כ-70 מיליון דולר עבור כל הנפקה. הדבר דומה לספור שחכמי חלם עמדו בפני הצורך לבנות בור אך נרתעו מהעלות הגבוהה. או אז ספר אחד החכמים שביהופיץ יש בור שפרנסי העיר אינם זקוקים לו ומוכנים למוסרו חינם. ההחלטה הייתה להעביר את הבור לחלם. קשה להבין כיצד חשבים כלליים לדורותיהם מגיסים כספים מיותרים. כל מיליארד דולר עולה, בהפרשי ריביות, כ-40-50 מיליון דולר לשנה. לאחרונה גויסו כ-2 מיליארד דולר המהווים בזבוז של כ-90 מיליון דולר או כ-315 מיליון שקל מדי שנה. לפני מספר חודשים אולץ סמנכ"ל הכספים של חברת החשמל, גוף שאינו מצטיין באמות מידה ניהוליות מחמירות, להתפטר מאחר שטעה בדיווח לאוצר על הרעה בתזרים המזומנים בסך של 1.5 מיליארד שקל. יש להדגיש שלא נגרם נזק. מה ניתן לומר על אנשי האוצר לדורותיהם שגיסו כספים ללא צורך וגרמו למשק לדמם כ-3 מיליארד שקל מיותרים מדי שנה ?! אם בנק ישראל יקנה את החוב במט"ח של המדינה ניתן יהיה לחסוך על כל 10 מיליארד דולר כ-1.5 מיליארד שקל. עם פוטנציאל של פדיון כל החוב במט"ח ניתן יהיה לחסוך כ-4.5 מיליארד שקל לשנה. מאחר שקשה יהיה לפדות את כל החוב הרי בהערכה זעירה פעולה זו תביא לחיסכון של כ-3 מיליארד שקל לשנה. למותר לציין שיש להפסיק הנפקות עתידיות במט"ח. 2. ועדת שישינסקי השנייה - יש לזרז את עבודת הוועדה להערכתי מסקנותיה יובילו לתוספת מיסוי על ניצול המשאבים בסך של 3-4 מיליארד שקל לשנה. זאת בהנחה שפרסום המסקנות ילווה בחקיקה מזורזת. 3. הרווחים הכלואים - חוק זה יכנס לפנתיאון כאחת מהפרסות הגדולות. אין רווח כלוא!! יש דרכים יצירתיות רבות לשחרור הרווחים משלשלאות הכלא. יש למנות משרדי רו"ח חקירתיים שיוכיחו שהרווחים היו פעילים ובפעילות אגרסיבית של שלטונות המס יגבו הכספים. בסעיף זה טמון פוטנציאל גביה של מיליארדים רבים. 4. סריקת מצב גופים רבים בעלי הצברי כספים בלתי הגיוניים כפי שהתבשרנו לגבי ק.ק.ל מימנה אפשר לגלח בקלות כ-0.5 מיליארד שקל. מהאמור לעיל ניתן לגייס סך של כ-10-15 מיליארד שקל לשנה. כאן נמצא הכסף. ולהערכתי איסוף אינפורמציה אינטנסיבי יכול להגדיל את הסכום בצורה משמעותית.הצעתי,במאמר קודם, לבטל המע"מ על חשמל,מים ומצרכים שבפקוח עשויה לעלות כ-4-5 מיליארד שקל כך שאם ייושמו ההמלצות דלעיל עוד ישאר עודף. יש תחום נוסף בו ניתן לחסוך והוא בשרות החובה והקבע ועל כך במאמר הבא.