האנטגוניזם שמפגינה ישראל כלפי הסכם הפיוס בין הפתח לבין החמאס אינו במקומו ואף לא בעיתו, ובמקום לברך על הישג-קיומו - בוחרת המדינה לצאת כנגדו.
אם אכן מעוניינת ממשלת ישראל לקדם פתרון של שתי מדינות - הרי שעליה לקדם בברכה את הסכם הפיוס. אחרי ככלות הכל, אין לראות בארגון הפתח, שבראשות אבו מאזן, את המרכיב היחיד של הישות הפלשתינית. מלבדו קיים גם החמאס, בראשות איסמעיל הנייה, שיש לו חלק לא-מבוטל בה.
במצב הקיים מתעלמת, כידוע, ישראל מקיומו של החמאס בכל הקשור לשיחות השלום, בתירוץ שהמדובר בארגון של טרור. אז גם אם הסכם בין ישראל לפלשתינים איננו נראה, עדיין, באופק - סביר להניח שכאשר יגיע, ביום מן הימים, מועד החיתום, לא ניתן יהיה עוד להתעלם מחלקו של חמאס בעוגה.
התעלמות מן החמאס ופסיחה עליו רק יגרמו להשמת מקלות בגלגליו של הסכם עתידי, אם יהיה, ויצרו כאב-ראש מיותר, שניתן בהחלט למנוע אותו על-ידי ניהול שיחות ישירות עם שני הארגונים, מבלי לקפח אחד מהם. כך או אחרת, חמאס כבר הכריז לא פעם שאין לאבו מאזן מנדט להגיע להסכם עם המדינה היהודית בשמם של כל הפלשתינים.
מבחן למצב הזה מודע היטב ראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן. אף שהוא מייצג את הפתח בלבד, נהיר לו שלא יוכל לפסוח בהסכם עם ישראל על החמאס של הנייה, מה גם שאחדות שני הפלגים מקנה לפלשתינים יתר-כוח.
ברור למדי שאין אבו מאזן חשוד בחיבה יתרה לארגון החמאס. הברית שלו עם ארגון הטרור נובעת מכורח המציאות שנכפתה עליו. סביר להניח שקודם לברית הזו הוא בלע גלולה כנגד בחילה, ומומלץ לפיכך גם לממשלת ישראל ליטול אותה.
המציאות הריאלית אינה מותירה עוד לישראל להמשיך ולהתנהג כבת-יענה. בכורח הנסיבות החדשות שנוצרו, עליה להסיק מסקנות, גם אם הן בהחלט כואבות, בהנחה הברורה מאליה ששלום עושים עם אויב - גם אם הוא מר ונמהר כל כך כמו החמאס.
בתוך כך כדאי גם לבחון את נכונותו של החמאס לשתף פעולה עם הפתח בכל הקשור לשיחות השלום עם ישראל. אף שהוא אינו מוכן כרגע להכיר בקיום מדינה יהודית - סביר להניח שהמציאות תעשה את שלה, וכדי לקבל את חלקו בעוגה - יבלע החמאס את הגלולה המרה. אחרי ככלות הכל נהג כך, בשעתו, גם הפתח של
יאסר ערפאת, כשקודם לכן דגל במחיקת ישראל מן המפה.
