לעיתים יותר מדי תכופות אנו שומעים את המשפט: "התקשורת אשמה" כאשר אין תרוץ אחר בהישג יד להצדקת מעשה כלשהו. גילוי נאות: כותבת שורות אלה בעלת תואר מוסמך-M.A. בתקשורת מאוניברסיטה בארה"ב ודוקטורט מפריז, דבר שאינו מרתיע אותי מלבקר את התקשורת כאשר יש צורך בכך. אבל, כדאי לזכור כי התקשורת היא "כלב השמירה על הדמוקרטיה", ובזכותה נחשפים מחדלים רבים שלא היו מגיעים לידיעת הציבור ולנקיטת משפט ועונש על-ידי הרשויות המוסמכות לכך. ראו, למשל, משפט קצב, פרשת אולמרט וכו'.
כדאי גם לשים לב לטורים מיוחדים בהם התקשורת מבקרת את התקשורת, אומנם במדיום שונה, ובלי משוא פנים. בעיתון
ידיעות אחרונות, למשל, כותבת עינב שיף (בטור "טלוויזיה" בחלק החדשות) ביקורת יומית על תוכניות טלוויזיה. לדוגמה, היא מבקרת את עורכי החדשות בערוץ 2 על מיחזור חומר, על גישה "אינפנטילית", כלשונה, של מגישי החדשות שמתנסחים "כילדים קטנים" כאשר הם מדווחים על הפוליטיקאים שבאים לאירועי המימונה (22.4.2014). והרי לכם הוכחה שהתקשורת מועילה: אותם פוליטיקאים יודעים, כי התקשורת "תכסה" אותם באירוע זה ורצים להצטלם, אפילו עם עלי חסה על הראש (למזל), כפי שעשו לשר הביטחון, בוגי יעלון, שנראה מסכן למדי בתמונה. אבל מה לא עושים בשביל צילום בתקשורת.
השבוע (23.4.2014, ערוץ 2, עובדה) זכינו לראיון נדיר בטלוויזיה עם מנכ"לית
בנק לאומי, רקפת רוסק עמינח.
אילנה דיין זכתה להישג די נכבד, כי לא ראינו את מנכ"לית בנק לאומי מתראיינת לתקשורת עד-כה והיה מעניין מאוד לשמוע את דבריה.
רוסק עמינח, אישה יפה, עשירה, קשוחה, תהיתי מה ראתה להתראיין ממרום מעמדה דווקא עכשיו, ובכלל - מה חשבה להשיג? שיפור במעמדה בקרב דעת הקהל? ייתכן שציפתה כי דיין תיתן לה קרדיט על הישגיה כאישה בראש הפירמידה הפיננסית בארץ. למראה הפלא, דיין אזרה עוז ובכלל לא נקטה בקו זה, אלא בהתקפה חזיתית על הדרך בה מתנהלת מנכ"לית בנק לאומי בעידן של מחאה חברתית לאומית על אי-הצדק, חוסר השוויון הכלכלי המשווע, ועל התייחסותה לכוונתה הראשונית של רוסק עמינח למחוק את החוב של יו"ר חברת אי.ד.בי.
נוחי דנקנר. דיין הציגה לה צילום בה היא נראית שותה קולה עם דנקנר ושאלה אם בעקבות יחסי הידידות ביניהם היא נעתרה למחוק לו חלק מהחוב (כ-150 מיליון דולר).
"הצילום לא אומר כלום", טוענת המנכ"לית.
"אז מה זה?"
"זה רק צילום של דיאט קוקה קולה".
התעקשה רוסק עמינח והכחישה כל התייחסות חברית להחלטתה לוותר לדנקנר על חלק מהחוב. "אני רואה לפני רק את טובת הבנק. אילנה, מה את היית עושה?" דיין עמדה על שלה ולא הרפתה: האם המנכ"לית חזרה בה מהחלטה זו רק בעקבות המחאה החברתית, הרי אי-אפשר להתעלם מרחשי הציבור שמרגיש כי יש פה "איפה ואיפה", דין אחד לאזרח הפשוט שמשלם ריבית קצוצה על כל חריגה בבנק, ודין אחר לטייקונים. 'אבל אילנה, כל הבנקים התחרו ביניהם ורצו להלוות לו. אי. די. בי. נחשבה לקבוצה חזקה, מי ידע שתקרוס בסוף?' מצטדקת המנכ"לית. ואילנה בשלה, ממשיכה בקו ההתקפה, אם כי נדמה לי שעשתה זו בעדינות מה, כאינטלקטואלית המאמינה שהצופה הממוצע קולט את רמזיה בין השורות. (אילנה, את יכולה להגיד מה שאת חושבת בצורה יותר ישירה, ואפילו בוטה. את המראיינת. מ.מ.ג.).
דיין מציינת את שכרה של המנכ"לית: שישה מיליון שקלים בשנה. אבל המנכ"לית אומרת שהיא בכלל לא יודעת כמה יש לה בחשבון. מה זה משנה: מיליון אחד יותר, מיליון אחד פחות.
"אם יהיה חוק שיגביל את שכר הבכירים במשק, את תתמכי בו?" שואלת דיין.
"אני אציית", עונה המנכ"לית.
"לא תתמכי?"
"אני אציית".
בסיום, דיין מעירה כי "יש מקום לאופטימיות זהירה. היא (המנכ"לית) מבינה את האחריות שבאה עם הכוח".
אני התרשמתי אחרת. נראה שהמנכ"לית לא זזה מעמדתה הקשוחה ועל פניה נראו אפילו סימנים של חוסר שביעות רצון מהראיון. לדעתי, היא לא שיפרה כאן עמדות, להפך, נראה שהיא דבקה בעמדתה שטובת הבנק קודמת לטובת הלקוחות שלו. הרי לשם כך נבחרה.
וכך, התקשורת היא זו שהביאה לנו אפשרות להתוודע לאחת הנשים המשפיעות על הכיס שלנו, למרות שנראה כי לנו אין כל השפעה על הכיס שלה.
