מסירת כזבים

בתי המשפט אינם נמנים על חובבי חברות הביטוח והם נוקטים, היכן שניתן, גישה לטובת מבוטחים. פסקי דין היוצאים בשנים האחרונות תחת ידיהן של הערכאות השונות מלמדים על מגמה ברורה של בתי המשפט לעשות כל שניתן, ולעתים אולי אף מעבר לכך, כדי לזכות מבוטחים בתגמולי ביטוח. מקרה שהגיע לבית המשפט לאחרונה, שבו מבוטחת שיקרה לחברת הביטוח שקר גס ומובהק, מדגים את המגמה. אישה ביטחה את רכבה בביטוח מקיף בחברת הביטוח "איי.די.איי" בנובמבר 2011 בנה נהג ברכב ונקלע לתאונה שגרמה לרכב אובדן מלא (total loss). כיוון שהבן היה מצוי בהליך משפטי אחר בגין נהיגה בשכרות ובאמתחתו עבירות תעבורה נוספות, הוא שכנע את הוריו, מתוך חשש שרישיונו יישלל, למסור דיווח שקרי לחברת הביטוח ולטעון כי מי שנהג ברכב בעת התאונה היא האימא. חברת הביטוח סירבה לשלם, והתובעת עתרה לבית משפט השלום בחיפה. בתביעתה הודתה שאמנם היא, בעלה והבן מסרו מידע כוזב למבטחת, אך עשו זאת שלא במטרה להונות את חברת הביטוח ולהוציא ממנה כספים שלא כדין, אלא מתוך החשש שהבן יסתבך במישור הפלילי ושרישיונו יישלל. לפי חוק חוזה הביטוח (סעיף 25), אם המבוטח מוסר לחברת הביטוח עובדות כוזבות או מעלים ממנה עובדות בנוגע למקרה הביטוח, ועושה זאת בכוונת מרמה - פטור המבטח מחבותו. בתי המשפט פירשו את הסעיף לטובת המבוטח וקבעו שלצורך תחולתו ומתן פטור לחברות הביטוח מחובת תשלום תגמולים יש להוכיח 3 יסודות מצטברים: 1) מסירת מידע כוזב; 2) מודעות המבוטח להיות המידע כוזב; 3) כוונה להוציא כספים שלא כדין על-יסוד המידע הכוזב. אלא שכמה פסקי דין שניתנו באחרונה צמצמו אפשרות זאת וקבעו כי אם המבוטח משקר שלא במטרה להוציא כספים מחברת הביטוח אלא מסיבה אחרת - ועליו רובץ נטל הוכחת המניע - חברת הביטוח לא תהנה מפטור. עמדה זו, שלאחרונה התגבשה בפסיקה, חשובה ואינה טריוויאלית. בעבר רווחה התפיסה בדיני ביטוח כי מבוטח שנתפס במסירת כזבים לחברת הביטוח ראוי להיענש בחומרה על-ידי שלילת תגמולים; ואילו כיום, כחלק ממגמת הטיית דיני הביטוח, במידת-מה, לטובת המבוטח-הצרכן, חל משום ריכוך בעמדה, ולכן לא כל שקר יביא על המבוטח שלילה של הזכות לקבלת תגמולים. במקרה זה איי.די.איי טענה שהתובעת (האם) אכן פעלה במתכוון להונות אותה ולהוציא ממנה כספים שלא כדין; ואילו התובעת גרסה ששיקרה ממניע אחר - כאמור, כדי להגן על הבן. השופטת אספרנצה אלון ביקרה בחריפות וגינתה את התנהלות המבוטחת ומשפחתה על שבחרו לנקוט דרכי עורמה, אך בסופו של דבר קבעה שהטענה הכוזבת לגבי זהות הנהג בעת התאונה נמסרה שלא במטרה להונות את חברת הביטוח. התביעה התקבלה ואיי.די.איי חויבה לשלם כ-140,000 שקלים. הסנקציה היחידה שהוטלה על התובעת בפסק הדין הייתה אי-פסיקת הוצאות משפט ושכר טירחת עורך דין לצד הזוכה, כמקובל במרבית תביעות שמתקבלות. [ת.א. (שלום - חיפה) 7263-02-12 בוכריס נ' איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ (פסק דין מיום 4/4/14)]. על-אף שמפסק הדין, שכאמור פוסע בשביל שנסלל באחרונה, אפשר שעולה מסר שאינו "פדגוגי" במיוחד, עדיין אין מדובר בהכשר וברישיון לשקר לחברות הביטוח ומוטב למבוטחים שלא להתגרות בגורל ולהיצמד לאמת.