בשבוע שעבר, לאחר ההחלטה שקיבל פה אחד הקבינט המדיני-ביטחוני להשעות את המו"מ עם הפלשתינים בעקבות הסכם הפיוס בין אש"ף לחמאס, התראיינה השרה
ציפי לבני בערוץ 2. צופי הערוץ המכירים את קבלות הפנים החמימות המקדמות בערוץ זה את פניהם של פוליטיקאים הנחשבים לאנ"ש, הופתעו הפעם לנוכח העוינות שהמתינה ללבני.
המראיינת,
יונית לוי, הסתערה בחמת זעם על המרואיינת, כאילו הייתה הגב' לבני נציגת מתנחלי יצהר הידועים לשימצה או לפחות מייצגת אופיינית של הימין הפאשיסטי בממשלת נתניהו, ובקושי הניחה לה להשלים את תשובותיה.
הסיבה לזעם הלא קדוש הזה הייתה ברורה. עד להודעת לבני לתמוך בהחלטת הקבינט להשעות את השיחות, נחשבה מנהיגת "התנועה" (יורשתה המצומקת של קדימה) לקרן האור האחרונה, שהאירה ל"מחנה השלום" הניצחי מחשכת ממשלת הזדון. בתפקידה כממונה על המו"מ עם הפלשתינים, התקווה הלבנה האחרונה שעוד נותרה לערוץ 2 (שלא לדבר על ערוץ 10), כמי שתחתור למימוש האג'נדה הפוליטית של השמאל הישראלי.
במיוחד דרשה המראיינת חמורת הסבר (אביזר אולפן הכרחי, כאשר על הפרק גורל השלום הנכסף) לדעת, מדוע לא נטשה לבני עם מפלגתה את הקואליציה, לאחר שתכלית השתתפותה בממשלה סרבנית השלום, נשללה ממנה. אחרי ששומעים את משאלות הלב הזהות באגף החדשות של ערוץ 10, שם כבר הפעילו את שעון העצר, נקל להבין למה מייחלים רוב אמצעי התקשורת שלנו.
אבל שלא תהיינה אשליות. לא רק באולפני החדשות מצפים לנס התפרקות הקואליציה שיציל את המו"מ התקוע ובעיקר את אבו מאזן הנואש. גם מעבר לאוקיינוס, מצפים. מצד אחד מנסים לייצר את הדאוס אקס מכינה, שייחלץ את הפרויקט של
ג'ון קרי מהדרך ללא מוצא אליה נקלע, ומצד שני - שוב מכוונים את אש הביקורת לנאשם המסורתי, ישראל, וגם רומזים מהו הפתרון האפשרי והרצוי.
ברשימה הקודמת באתר זה, המלצתי לא להזדרז ולהתפעל יתר על המידה מתגובתה הראשונית הזועמת של ושינגטון על החלטת הפיוס (האפשרי) בין רמאללה לעזה. מהר מאוד התברר לאן נושבת הרוח.
בשעה שראשי החמאס ממשיכים כרגיל להצהיר על איבת הנצח שלהם ל"ישות הציונית" (רק לפני שבוע, למשל, יצא ראש ממשלת החמאס איסמעיל הנייה מעורו, כדי להכחיש פרסום נורא ב"וושינגטון פוסט", כאילו הודיע הנייה שהוא מוכן להכיר בישראל), במחלקת המדינה ובאיחוד האירופי כבר מגלגלים את הנוסחה הגואלת: החמאס לא יצטרך להתחפש לאגודת צדקה להנצחת זיכרה של אימא תרזה, ולהמיר את דתו, אבל ממשלת הטכנוקראטים שבראשה יעמוד אבו מאזן, היא שתקבל עליה את כל תנאי הקוורטט, ובא ל
הארץ הגואל.
ומה יקרה - שואל קטן האמונה - אם פתאום ינחת מטר טילים על דרום ישראל? אל דאגה. ראשית, מה שקרוי "העולם" כבר התרגל למציאות הזו, ובכיסו של מזכ"ל האו"ם אפילו מצוי טקסט התגובה הנידרש: "ש נ י הצדדים מתבקשים לשמור על איפוק". התקשורת שלנו גם היא תפעיל את נוסח ההרגעה המקובל שלה: "החמאס מעוניין לשמור על השקט. מדובר בארגון ג'יהאד קיקיוני שאינו מכיר במרות החמאס".
הפתרון האפשרי והרצוי מבחינת המימשל הליברלי בארה"ב, לפתרון המשבר, נרמז השבוע להפליא בנאומו המודלף של מזכיר המדינה קרי, באוזני כנס מנהיגים מארה"ב ומהעולם. אצלנו נתפסה התקשורת דווקא לתחזית האפרטהייד של מזכיר המדינה קרי, שבנוהל הרגיל שלו ושל אנשיו (אגב, מעולם הוא לא טרח להסביר, איך זה שכל הדלפה וושינגטונית מכוונת תמיד נגד ישראל? אחרי 9 חודשים של מו"מ, צברו בוודאי אנשיו של המזכיר אי-אלו תובנות ביחס לגישתם של הפלשתינים, הלא כן ?), מיהר קרי להתנצל על שהשתמש במילה "אפרטהייד", ואפילו הוסיף כי "ישראל היא דמוקרטיה מלאת חיים".
אבל לעניות דעתי, הנקודה המרכזית בדבריו של קרי היא ההערה שכאילו חמקה מהזרקורים. לפיה, "יתכן שאפשר יהיה להשיג התקדמות לקראת הסכם שלום אם יחול שינוי בזהות המנהיגות באחת משתי המדינות"... שימו לב כיצד במקרה זה, פתאום נורה החץ לעבר ש נ י הצדדים.
זוהי כמובן התחכמות.
בוושינגטון יודעים היטב מי מבין שני הצדדים הוא "דמוקרטיה מלאת חיים" ומי רשות שלטונית שכבר שנים מכהנת ללא גיבוי של בחירות דמוקרטיות. כמו רוב אמצעי התקשורת אצלנו, כך גם וושינגטון. היא רומזת בשיחה-סגורה-מודלפת, מה שפקידיה לוחשים לאוזניים ישראליות תאבות, שממשלה ישראלית פחות סרבנית, כזו שתקבל את תנאיו של אבו מאזן, מכחיש-הכחשת השואה הטרי, תפרוץ את המבוי הסתום.
מה, לא מגיע לישראל אוסלו מועד ב'?
