א. אי-אמון המחאה הציבורית נגד ענישת החייל מהנח"ל צריכה להבהב כמו אור אדום מעל למטכ"ל. היא מסמנת אי-אמון כבוש של חיילים ושל אזרחים נגד הפיקוד הבכיר של צבאנו, שנתפס שוב כשמכנסיו מופשלים.
אומרים, שיותר מחמישים אלף איש סימנו "לייק" למודעות התמיכה בחייל. עכשיו עוסק הצבא בבקרת נזקים, ומתחיל להשמיץ את החייל, שנשלח לכלא כביכול על הכאת מפקדיו.
אין זה סוד, שכבר הרבה עשרות שנים איני מאמין בצבאנו המסואב - גם בדיווחיו המבצעיים - ומנסה לבדוק את פרסומיו.
המקרה של הנחלאווי מזכיר לי אירועים אחרים של רצח אופי, שניהל הצבא נגד חיילים ונגד קצינים, שחשפו ברבים את ערוותו. באחד מהם התברר לבסוף בבית המשפט, שראש אכ"א (כיום - לאסוננו, ח"כ) הדליף לחברו העיתונאי (כיום - לבושתנו, שר) את תיקו האישי של חייל, שהביך את הרמטכ"ל.
ב. חופש העיתונות אם אתה רוצה חופש עיתונות - קנה לך עיתון, לימדו אותי מוריי בקולג' לתקשורת באוניברסיטה של טקסס. אלא שלאורה של המסורת הבולשוויקית, שניסתה להרוס אותנו, מנסה המדינה להתערב גם בזכות הקניין של בעלי העיתונים.
למרות גישתי הליברלית, אני מסכים, שיש מעט סיבות למנוע מגורם מסוים לקנות עיתון, ויש שיקולים למה לא להתיר לעסק להיות מונופול. דרך אגב, הסיבות הללו לא מנעו ממשפחת
מוזס להפוך למונופול דורסני בתחום העיתונות, שיש לו בעלות צולבת על אמצעי תקשורת שונים.
האישור (שהתעכב מדי) למכור את מעריב ואת
מקור ראשון הנו צעד מבורך. בתור קורא, שמתארח לפעמים על דפי מקור ראשון, אני שמח. חשוב, שיישמע עוד קול מעבר למקהלה המצומצמת שנותרה מהעיתונות הכתובה הישראלית, שהיא מאוד מונוטונית, ומביעה במעט קולות דעה מוצקה ואחידה.
ועוד הערה לגבי חופש עיתונות - למה לאסור על
שלדון אדלסון לחלק את עיתונו, ישראל היום, חינם?! הרי המחיר האמתי של עיתון בארץ (לקורא נבון) אפסי (כמעט כמו רמתו). במרכול מנסים לדחוף לי את העיתון של מוזס חינם כל אימת שאני קונה ביותר מחמישה שקלים, ואותו הדבר ברוב תחנות הדלק.
המונופול האימתני של מוזס תפס את הח"כים בזקנם, וכופה עליהם לחוקק חוק אידיוטי, אנטי-דמוקרטי, כדי להציל את האימפריה של מוזס, שכבר הוכיחה, שאינה עוצרת באדום.
ג. נגד העיתונות ממשל אובמה ממשיך להחריף את צעדיו נגד עיתונות חופשית בארצות-הברית.
ג'ימס ר' קלאפר, מנהל המודיעין הלאומי האמריקני, אסר על עובדי סוכנויות המודיעין האמריקני לשוחח עם עיתונאים על נושאים, הקשורים לעבודת המודיעין - גם אם אינם מסווגים. מי שיפרו את ההוראה ייענשו בסיום מיידי של הקריירה שלהם ובשלילת סיווגיהם הביטחוניים. מי שיעבירו מידע מסווג, קובע קלאפר, יעמדו לדין פלילי.
קלאפר שלח את הוראתו לפני כחודש, אך זו פורסמה רק עתה על-ידי אגודה, הנאבקת בחשאיות הממשלתית בארצות-הברית.
לפי הוראת קלאפר, רק מנהל סוכנות מודיעין, סגנו ומנהלי יחסי ציבור בסוכנות רשאים לשוחח עם עיתונאים על ענייני מודיעין, גם אם אינם מסווגים כלל. לפי הוראתו, מוגדר עיתונאי בצורה רחבה למדי כמי שעוסק באיסוף מידע, בעיבודו ובהפצתו.
ההוראה משקפת מגמות של ממשל אובמה לפעול נגד העיתונות האמריקנית על-ידי מלחמה עיקשת במדליפים מהממשל. המדיניות הוחרפה מאז נתפס חייל המודיעין מאנינג (אז - טוראי ברדלי; כיום - האסיר/ה צ'לסי) בהדלפת מאות אלפי מסמכים מסווגים לאתר ויקיליקס; ובמיוחד מאז הדליף אדוארד סנואדן את מסמכי ההאזנה האמריקנית ברחבי העולם.
ד. יום החגא האדום זו השנה השלישית ברציפות, שאנשי התנועה הליברלית החדשה עורכים עצרת זיכרון לקורבנות הדגלים האדומים. חברי התנועה מתכוונים להרחיב את האירוע - באחד במאי, שהיה יום החגא האדום - על-מנת לעמוד מול הדגלים האדומים והססמאות, המייצגות, לדבריהם, אידיאולוגיה רצחנית.
בהודעה לתקשורת ציינה התנועה הליברלית החדשה, "לאורך ההיסטוריה גבו המשטרים הקומוניסטיים את חייהם של כמאה מיליון אזרחים. אל מול אלה שמרוממים את רוצחי העמים השפלים ביותר בהיסטוריה, יש צורך להעלות על נס את זכרם של עשרות המיליונים שכל חטאם היה שחיו תחת דגלים אדומים וסבלו מהניסוי החברתי הגדול בהיסטוריה. ראוי להפוך את האחד במאי ליום זיכרון".
חבל רק, שמארגני האירוע לא ציינו, שגם בארץ היו קרבנות לא מעטים לרצחנות האדומה, שלא בחלה באמצעים בדרכה אל הכוח.
ה. חדשני "מלחמה כבדת דמים: טראומה, זיכרון ומיתוס" לתרצה הכטר הינו תוספת חדשנית ומקורית לספרות הענפה, המתמקדת במיתוסים פוליטיים. הכטר מפרקת את המיתוסים השונים, שהתפתחו סביב מלחמת יום הכיפורים, וחושפת את עקרונותיהם הפנימיים ובעיקר את המנגנונים המניפולטיביים של יוצריהם. בנוסף, מספק הספר תשובות חדשות ומפתיעות לסוגיות המרכזיות, המעסיקות את החברה הישראלית: מה גורם לישראלים רבים לדבוק בדימוי המיתי של מלחמת יום הכיפורים כ"מחדל "ולא כ"ניצחון גדול"? אילו מיתוסים נרקמו סביב המלחמה ובעיקר - מי יצר אותם ולאיזו מטרה? כיצד עיצבו המיתוסים זהויות קולקטיביות בחברה הישראלית והעמיקו את הפערים בה? ולסיום, מה מסביר אמונה עיוורת בנרטיבים לא מאומתים אמפירית בחברות מודרניות?
ספרה של תרצה הכטר מבוסס חלקית על מחקר מקיף ושיטתי לדוקטורט (1997), שכתבה באוניברסיטת בר-אילן ובמהלכו בדקה מיתוסים פוליטיים שרקמה החברה הישראלית-יהודית-חילונית סביב מלחמת יום הכיפורים. המחקר התמקד בהתפתחות המיתולוגיזציה של המלחמה משישה באוקטובר 1973 עד הסכמי אוסלו, בספטמבר 1993, על-רקע אירועים הנוגעים ליחסי ישראל-ערב ובכללם שניים המציינים - בניגוד למלחמת יום הכיפורים - שותפות ישראלית-ערבית וגם תוך-ישראלית במאמץ ליצור שלום באזור.
הספר מחדש בדיון בתהליך המיתולוגיזציה של המלחמה על פני ארבעה עשורים (2013-1973). מחקר המעקב (2013-1993) מתפרסם כאן בראשונה. הספר מראה, כי התפיסה המשותפת לישראלים רבים, של מלחמת יום הכיפורים כאירוע טראומטי קולקטיבי, הייתה פונקציונלית לחוגי ימין ושמאל פוליטיים, לחוגים אינטלקטואליים ולדורות סוציולוגיים מובחנים. האירוע עיצב תפיסות ועמדות מובחנות כלפי סוגיות בסכסוך הישראלי-ערבי בארבעת העשורים.
מיתוס הוא יסוד מעצב של תרבות וחברה. הוא נוצר על-ידי התרבות, אך גם יוצר אותה. בחברה בת-זמננו עלה משקלם היחסי של העיתונאים בקרב יצרני התרבות, ובספרה בודקת הכטר גם את חלקה של התקשורת כיוצרת מיתוסים. חשיבותם של מאמרים פרשניים, של מכתבים למערכת, של כתבות ושל ידיעות, שכוונו לשוות למלחמת יום הכיפורים מצג רצוי, אינה נופלת מהאמצעים המסורתיים ליצירת תרבות פוליטית, המופעלים בעיקר על-ידי היושבים בעמדות פוליטיות מרכזיות.
המקורות לכתיבת הספר ולביצוע המחקר הם עיתונים וכתבי-עת מקומיים, העוסקים בהיבטים פוליטיים-חברתיים של מלחמת יום הכיפורים, כולל שלושה עיתונים יומיים בעלי תפוצה רחבה ועיתונות מקוונת. לצדם נסקר מגוון ביטאונים, המופצים בעיקר על בסיס דמוגרפי או נושאי, כגון עלוני בתי-ספר, ביטאוני צה"ל וחוברות הנצחה לנופלים במלחמה. חומר נוסף וחשוב לא-פחות - נאומים של אישי ציבור בכנסים ציבוריים ומפלגתיים ופרוטוקולים של ישיבות הכנסת והממשלה. הספר נעזר גם בסקרי דעת קהל, שפורסמו בספרות מחקרית מאותה התקופה, בעיתונות היומית או בדיווחים של מכוני מחקר בישראל.
הסיקור העיתונאי של האירועים בחזית ובעורף במלחמת יום הכיפורים הקיף הרבה ידיעות רשמיות, דיווחים מישיבות הכנסת והממשלה, מאמרי פרשנות, מכתבים למערכות העיתונים ומסיבות עיתונאים בהשתתפות מנהיגי המדינה ובכירי צה"ל. ההתייחסויות השונות למלחמה פזורות בעיתוני ישראל מכל ימי הקרבות ואחריהם. בפרק הזמן שבין המלחמה לחתימה על הסכמי אוסלו, ובמידת-מה אף לאחר מכן, בלטה מגמה ברורה של דרמטיזציה מתוקשרת סביב כל ההתרחשויות, שניתן היה לקשור למלחמת יום הכיפורים ולאירועיה. יתר על כן, החומר הכתוב הרלוונטי לה עשיר במטפורות, בסמלים ובדימויים מתולדות עם ישראל ומדינת ישראל, והוא שהעלה את הרעיון לבחינת ההשלכות של טראומת יום הכיפורים על הוויית החברה הישראלית. בכך מתחקה הספר אחר הדיאלוג בין הזיכרון הציבורי של המלחמה ואחר הלקחים, שהציבור הפיק ממנה, לבין העמדות והשקפות העולם המגוונות, שנוצרו בעקבותיה, ועיצבו את הוויית החברה הישראלית במשך ארבעים שנה.
