בכל המולת ה"תג מחיר", שמתרחשת למעלה מחמש שנים ללא עצורים, יש לפעמים גם נקודות אור שמאירות על כך שבעצם רוב היהודים והערבים אינם קיצוניים אלא שקומץ קיצוניים מטורפים מנסים לשלהב את האוכלוסיות השונות רק כדי ששפיכות הדמים רח"ל תשתלט לזמן מה ותטרפד כל הסכם שלום ופשרה מדינית.
מהיכרותי את השטח הפוליטי ואת חלק מהמנהיגים הלאומנים החילוניים של הליכוד הרי שאינני מופתע שאיש עדיין לא עלה על "תג מחיר" ועל מחולליו, למרות שהביון הישראלי נחשב מהטובים בעולם ולמרות שברור כי לשב"כ ולמשטרה יש שליטה מלאה בתוככי הגורמים הקיצוניים והרדיקליים בשני צידי המתרס, פלשתינים ו
מתנחלים.
אבל הפעם לא אכנס לתזות - שכבר כתבתי עליהן, מלוות בעובדות פוליטיות ברורות שמצביעות על הצורך לחקור כמה שרים וח"כים בכירים ביותר בליכוד החילוני דווקא, ולא רק מקרב המתנחלים בלבד. הפעם אביא שני סיפורים המגלים כי אפשר גם אחרת בארץ הזאת, ובמיוחד כמה הערבים והחרדים למשל הם הצבורים המאופקים ביותר. ואתחיל לפי הסדר שבו סופרו לי הסיפורים הללו.
יום רביעי שלאחר ה"תג מחיר" שאירע בכפר השלו ששמו "פורודיס", שוחחתי עם חבר המשמש רב בבאר שבע. כשהלה שמע את שם הכפר הנפגע הוא השמיע אנקת כאב. כאן המקום לציין כי החבר הזה אינו נימנה על אנשי ה"עדה החרדית" או על חסידות סאטמר ו"נטורי קרתא" אלא על החוגים של "דגל התורה".
לאחר שהתעשת הוא סיפר לי את הסיפור הבא: זה אירע לפני למעלה משנה. חברי חזר עם משפחתו משמחת "שבע ברכות" לאחיינו מקרית מוצקין שמצפון לחיפה. השעה כבר הייתה שעת חשיכה והם הגיעו - בדרכם הארוכה לב"ש לכפר פורודיס שמדרום לחיפה, לאחר שכל תחנות הדלק בדרכם היו סגורות. מצבו של הדלק באוטו היה אפסי ואם לא היו ממלאים אותו מיד, אזי, הייתה המשפחה נתקעת בדרך. ללא יכולת של ברירה אחרת נכנס חברי למסעדה הראשונה שפגש בכפר וניגש אל היושבים שם.
היה זה באחד הלילות של "צום הרמדאן" המוסלמי ובמסעדה ההיא היו כולם מסובים לסעודת שבירת הצום הלילי. חברי שטח בפני אחד הסועדים את בעייתו וסיפר לו כי משפחה שלימה נתקעה ברכבו. הלה קם ומיד ניגש לחברו, שאח"כ הסתבר שהוא בעל תחנת דלק באזור זכרון יעקב הסמוכה. החבר הנהן בראשו בשמחה לבקשת האיש ומיד אסף את חברי ואת משפחתו ויחד נסעו לתחנת הדלק שלו, שהייתה סגורה באותה עת. בעל התחנה פתח את המקום ומילא את "טנק" הדלק של חברי באופן מלא. משביקש חברי לשלם על הדלק, ועוד להוסיף תשר על המחווה מיד סירב בעל התחנה בתוקף לקבל את הכסף וטען כי "בלילות הרמדאן כל חסד שאנחנו המוסלמים עושים עם בני עם אחר, נחשב לנו למצווה גדולה".
ביום חמישי האחרון, יום לאחר סיפורו של חברי, הגעתי לעיר אום אל-פחם כדי להזדהות בצער פגיעתם של הפורעים האנטישמים במסגד המקומי. בשבתי עם מר בילל, סגן ראש העיר, ועם המופתי של המסגד הצטרף אלינו חבר מועצת העיר ג.ג., שביקש להסביר לי כי "לכם הרבנים כוח חזק לעצור את התופעות הללו". ואז סיפר לי הלה את סיפורו, סיפור שגרם לי אולי בפעם הראשונה להרים את חזי בגאווה בישוב ערבי שאני שייך ליהדות החרדית.
אותו חבר מועצת העיר עבד בשנת 2000 כקבלן שיפוצים בישיבה חרדית גדולה בבני בברק. היו אלה הימים של מאורעות האינתיפאדה ולאחר פרשת ההתנגשות בין המשטרה לערביי הצפון. והנה הגיע היום שלאחר הלינ'ץ הפלשתיני בשני החיילים הישראלים ברמאללה. ביום למחרת נכנס מנהלה הגשמי של הישיבה עם ג.ג. לתוך הישיבה כדי להסביר ל-ג.ג. מה עליו ועל פועליו לשפץ בהמשך. לפתע שמע ג.ג. את אחד הבחורים לוחש לחברו כי "הנה ערבי, בוא נהרוג אותו"! ג.ג. נבהל ומיד עצר וצעק כי שמע את האיום וכי הוא לא מפחד למות אבל הוא מזהיר את אלה שיתקפו אותו מגורל דומה. מנהל הישיבה מיד הרגיע את הרוחות וערב ל-ג.ג. על חייו והסיור נמשך.
למחרת צלצל ג.ג. למנהל הישיבה והודיע לו כי בתנאים הללו הוא לא ימשיך לעבוד בישיבה ולא יסכן את עצמו ואת פועליו. השיחה נגמרה ונראה היה כי הקשר נותק. אך לאחר פחות מיומיים צלצל מנהל הישיבה ל-ג.ג. וביקש ממנו לשוחח מיידית עם ראש הישיבה.
המנהל הבטיח לכבד את החלטתו של ג.ג. באשר לאי המשך עבודתו אך ביקש ממנו לפני הפרידה להקשיב לבקשת ראש הישיבה. ג.ג. הסכים ועל הקו עלה ראש הישיבה. האחרון ביקש מ-ג.ג. לקבל את התנצלותו והתנצלות הישיבה ולהגיע ל"סולחה" בישיבה, ללא שום התחייבויות עתידיות. ג.ג. הסכים ולמחרת הוא הגיע לישיבה מלווה בפועליו.
ואז ציפתה לו הפתעה אדירה. במקום להיות מוזמן לחדרו של ראש הישיבה הוא הוכנס לבית המדרש הגדול ומיד עם התיישבותו, מול למעלה מחמש מאות בחורי הישיבה, קמו הללו בסדר מופתי ואחד אחרי השני ביקשו סליחה ומחילה ממנו על אותה פליטת פה של חברם ללימודים, כשארון הקודש ממולם. בסיום נשא ראש הישיבה דרשה ארוכה על עניין "דרכי השלום" של עם ישראל עם אומות העולם ועל חיי האדם ופיקוח הנפש כמצווה מרכזית ביהדות. לאחר אותה "סולחה" המשיכו ג.ג. ופועליו לעבוד באותה ישיבה למעלה משנה וחצי.
קוראים יקרים, בטוחני כי רוב רובם של הערבים הם בדמותו של בעל תחנת הדלק מהכפר פורודיס וכי רוב רובם של היהודים החרדים (ואני חושב שגם רוב רובם של היהודים בכלל הם כאלה...) הוא כאותו ראש ישיבה ולמעלה מחמש מאות תלמידיו. אבל "שועלים, שועלים קטנים מחבלים כרמים" לא חסרים, ולמרות שהם המיעוט הם מצליחים ליצור את הרושם כי הם מיצגים "רוב דתי" אנטי ערבי והם מנסים לקומם בקרב הערבים את מתי המעט המקבילים להם כדי שיענו להם בדם פרובוקאטיבי. הערבי בעל תחנת הדלק וראש הישיבה החרדי עם תלמידיו הם אלה הנוטעים בי את האמונה כי יחד נתגבר על האלימות הזו ונדכא את השועלים הקטנים שממשיכים לחבל כרמים ללא התערבות ממשית של הממסד ה"ממלכתי". כן, בהחלט אפשר גם אחרת ובגדול.