למעלה מכל ספק זהו אינטרס ישראלי מובהק שנגיע להסכם שלום עם הפלשתינים שיתקבל על-ידי רוב מכריע שלהם. קונסנזוס לאומי פלשתיני לגבי הסכם כלשהו טוב יותר מהסכם הזוכה לרוב זעום. מכאן, שהבנה, תיאום והסכמה בין חלקי הציבור הפלשתיני על יסודות חיוביים הוא לטובת ישראל. אך הבנה שתוביל לאחדות לאומית בין הרשות הפלשתינית לבין חמאס נראית בלתי אפשרית נוכח השסע העמוק בין עמדות שני הצדדים.
הרשות הפלשתינית מאמצת פתרון על יסוד שתי מדינות לשני עמים בקווי 1967 עם חילופי שטחים. אבו-מאזן מכריז קבל עם ועולם כי הרשות מחויבת לתיאום ביטחוני עם ישראל, אף אם ימשיך המשא והמתן להיות תקוע. הוא רואה בתיאום הביטחוני עם ישראל ערובה לקיום שלטונו, ובלעדי שיתוף פעולה זה, קיימת סכנה של השתלטות חמאס בשטחי הרשות. חמאס מצידו אינו מוותר על מדינה פלשתינית מן הנהר ועד הים. יתר על כן, חמאס דורש מהרש"פ שתבטל את שיתוף הפעולה הביטחוני שלה עם ישראל ושתוותר על המו"מ, היות שלדעתו הוא פועל לרעת האינטרס הפלשתיני.
אבו-מאזן מכריז כי אין חזרה לאלימות ואין אפשרות לאינתיפאדה שלישית. ואילו חמאס מכריז, דווקא בימי ביקורה של משלחת הרש"פ בעזה לשיחות עם משלחת חמאס בראשותו של מוסא אבו מרזוק, כי לחמאס יש עקרונות שייקובו את ההר: מחויבות להתנגדות (מוקאוומה) נגד ישראל. משמע: ההמשך של פעולות הטרור וירי הטילים. איסמאעיל הנייה מאיים ללא הרף בהשמדת ישראל ומכריז כי אנשיו אוהבים את המוות כשם שהישראלים אוהבים את החיים.
נוכח חילוקי דעות אלה, על איזה יסוד תקום הסולחה בין שני הצדדים?
היו דברים מעולם. זה תשע שנים שמאמצי הסולחה מיצו את עצמם. היו ניסיונות בתיווכם של קטר, סעודיה,
חוסני מובארקּ ו
מוחמד מורסי. מלך סעודיה אף השביע את שני הצדדים במסגד במכה על-מנת להוסיף הילה של קדושה להסכם הסולחה. אך כל זה לא עזר. הם אומנם חתמו והתנשקו, וכשחזרו למקומותיהם, הפרו את ההסכם וגידפו זה את זה.
סולחה תתאפשר אם חמאס ישנה את עמדותיו. לדבריו של
אריאל שרון, "אם תנועת חמאס תשנה את דרכה, היא תתקבל כפרטנר במו"מ כמו הרשות הפלשתינית". גם ראש הממשלה
בנימין נתניהו אמר בימים האחרונים דברים באותה רוח.
אך בינתיים זה אינו קורה.
חמאס לא יאפשר חדירה של מנגנון הביטחון של הרשות הפלשתינית לרצועת עזה. גם הרשות הפלשתינית לא תאפשר למנגנוני הביטחון של חמאס להתבסס ביהודה ושומרון. יש מעין מלחמת הישרדות בין שני הפלגים: מלחמה של "להיות או לא להיות", ואף צד לא יוותר על נשקו.
נשאלת השאלה: מהם המניעים של שני הפלגים לנקוט שוב ניסיונות פיוס? מצד הרשות הפלשתינית יש בכך ניסיון של מחמוד עבאס לאיים וללחוץ על ישראל שאם היא לא תוותר, הוא יחבור לחמאס. ואילו לחמאס יש לו כמובן אינטרס מבהק להיחלץ מן הבדידות לאחר נפילת שלטון "האחים המוסלמים" במצרים ונוכח הנידוי שבו נתון חמאס מצד רוב מדינות ערב. אך יהיו המניעים לנסיונות הפיוס אשר יהיו, הפיוס לא יצליח, בגלל השסע העמוק שבין שני הצדדים.
מנהל ערוץ "אלערבייה" הסעודי, עבד אלרחמן אלרשיד, כתב במאמרו בעיתון "אל-שרק אל-אווסט" (25.4.14):
"נסיונות הפיוס הם תמרון פוליטי פנים פלשתיני, והפיוס הזה כמוהו כחתונה של כוכבי קולנוע...נשפים גרנדיוזיים, ולאחר מכן - גירושים".
