היישוב: שכונה של בתים דו-משפחתיים. התקופה: זו שבה קראו לעובדת משק-בית "עוזרת", כשהשכיח אז - "עוזרת תימנייה" או להלן (בסיפורנו): "העוזרת".
המשפחה הנדונה (להלן: "המשפחה") 'טיפוסית', בת ארבע נפשות: שני הורים ושני ילדים: בן ובת. כשהעוזרת עצמה: משכונה בדרום תל אביב, שממנה נהגה להגיע מוקדם כל בוקר למקום או המקומות שבהם עבדה. לאם המשפחה היו שתי טבעות זהב - אחת נישואין, ועוד אחת משובצת יהלומים קטנים - שאת שתיהן ענדה, וביום הניקיון השבועי הוא יום בוא העוזרת, הייתה מסירה אותן ומניחה-יחד בתחתית של זכוכית במטבח.
יום אחד, כל זאת לאחר שנות עבודה נאמנה ומשביעת-רצון תמיד של העוזרת, נעלמו הטבעות. יכולת לחשוב ש'פצתה האדמה את פיה...', ממש כך. לא עזר חיפוש יסודי בבית, כל הבית! העוזרת נשאלה אודות הטבעות בפעם הבאה שהופיעה, ותשובתה הלקונית: "אינני יודעת".
הוגשה תלונה במשטרה. נשלחו שוטרים לבית משפחת העוזרת, הפכו את כל הבית, ביצעו חיפוש מקיף שלא פסח על שום חדר ושום פינה, כולל הנסתרות אם היו, אולם... לא נמצאו הטבעות.
העוזרת חזרה לעבוד אצל המשפחה. אותה משפחה; כבראשונה. כוחו של הרגל? צורך הדדי (כשאצל העוזרת: גם קיומי)? - קרוב לוודאי שניהם. פעם-פעמיים ראשונות עוד הייתה נסערת, לא שקטה; אבל די מהר שבה השלווה לשרור, ואיתה גם שבו היחסים לתקנם, לקדמותם. כאילו לא אירע דבר, שום דבר. הגיע, אחרי ימים רבים, שגרתיים, היום שבו - דרך-טבע - הסתיימו 'יחסי העובד-מעביד', כלומר פרישה.
איך בדיוק עשו זאת אז? אב המשפחה היה לוקח לסיבוב רגלי בשכונה - בארשת פנים תכלית וקודרת - כשהוא לא שוכח להצטייד קודם-לכן בסכום כסף מספיק אותו שם בכיסו, את בעלה של העוזרת שזו לו הייתה הופעה ראשונה, ותוך כדי 'הטיול' הזה היו דנים בגובה 'פיצויי-הפרישה'. לא בדיוק ענה להגדרה של 'בשופי ונחת', רק כלפי חוץ: נושאים ונותנים כשזה רוצה להמעיט וזה דווקא להרבות וכל אחד עם נימוקיו-הוא מנסה לשכנע את השני, עד שהיו מגיעים לידי הסכמה, לעמק השווה: עוברים למתן התשלום וסוגרים. כך אכן היה במקרה שלנו, והצדדים אמרו שלום זה לזה. לא זו אף זו, נפרדו בשלום.
פרצה מלחמת ששת הימים. שנת 67, יוני, כזכור וכמפורסם. אחד מחללי המלחמה: בנם של העוזרת ובעלה. את הבשורה המרה, בשורת איוב, בישר להם צה"ל במשלחת, כמקובל. בשלב זה: לוקח הבן במכונית המשפחה את אמו היא מעסיקתה לשעבר של 'העוזרת' - עכשיו כבר אם שכולה, שאסון ניחת עליה - לביקור תנחומים אצלם. זכור לו שהיה אז יום נאה, יום שטוף שמש... מקבלים אותם שם בסבר פנים יפות, בחיוכים, בכבוד, אפילו בחמימות, אומרים להם: שבו, תתכבדו! למותר לתאר כיצד חשו, מה הייתה הרגשתם.
חולפות להן השנים. המשפחה מזמינה רפד - במטרה לחדש את ימיה של הספה בסלון ולהפוך אותה אם לא לחדשה-ממש, כמו. בזמן שאיש-המקצוע רק מתחיל לפרק את הספה, כאשר הבן נוכח יחד איתו בסלון, מתגלה בחריץ הצר - זה שבקושי ניתן לתחוב בו אצבע! - שבין ריפוד המושב לריפוד המשענת וממש ברגע הפרדתם, משהו ירקרק, מנצנץ קלות, מפיץ ברק עמום... אלה היו שתי הטבעות. טבעות הזהב! כבר מכוסות ברוב שטחן ירוקת, אחרי כל השנים שחלפו.
הסיפור הזה, שמועלה על כתב לראשונה ונחשף לראשונה, מובא לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ברצוני להקדישו עתה לנופלים - מתי מעט מבין רבים! - הקשורים לתקופת לימודינו בתיכון ע"ש דוד קלעי בגבעתיים, במקביל: קן בורוכוב של תנועת הנוער העובד והלומד שהיה איתו בקשרים הדוקים, ומהפעולות שבו נותרו לנו זכרונות יפים.
התמונות המובאות נחשפות כאן לראשונה, זאת הודות לאיתן ריהן שצילם ותיעד, והכללתן כאן היא באדיבותו. איתן ריהן ואני למדנו באותה כיתה בתיכון קלעי, והערכתי אותו רבות.