תא"ל (בדימוס) יואל בן-פורת ז"ל, שהיה מפקדה של 8200 - יחידת ההאזנה המיתולוגית של צה"ל, התריע ערב מלחמת יום כיפור כי מלחמה בשער, אך ראש אמ"ן דאז אלוף אלי זעירא, מיאן לשמוע לו.
עד יומו האחרון התייסר יואל על שלא עקף את מפקדו ופנה ישירות לרמטכ"ל. יואל בן-פורת, ניצול שואה וחניך "השומר הצעיר", קצין מבריק וג'נטלמן, היה אחד האנשים החכמים ביותר שהכרתי אי-פעם.
יום אחד, בפגישה מקרית בשדות קיבוץ גזית – לשם הגיע כדי לפגוש בחברו הטוב, חיים שורר יבל"א - שאלתי אותו את השאלה היהודית הנצחית: "יואל, מה יהיה?" התשובה שלו שנאמרה לפני עשרות שנים מלווה אותי עד היום, מפני שהיא אקטואלית עד כאב: "המהפכה הציונית לא הסתיימה" – אמר בן-פורת – "אבל המהפכנים כבר עייפים".
אם תרצו, ההסבר המתומצת והנוקב ביותר לקיבעון האובססיבי של מוכרי האשליות ממחנה השלום, למכור לנו את הפטה מורגאנה שלהם, ובכל מחיר.
שלום עכשיו, מיד, אינסטנט פיס פלאי, תוך 9 חודשים; בלי שים לב למה שרוצה בכלל הכאילו-פרטנר, אם הוא בכלל רוצה; שהרי מי שאוזניו אטומות, מתקשה לשמוע, ומי שמוחו ספוג סמי הרדמה עצמית לא קולט.
סוחרי מצג השקר הזה אינם בוחלים לעשות שימוש ציני בשכול וביתמות. אלו המלווים את עם ישראל מאז החלה שיבת ציון המודרנית. השכול והיתמות שהפכו חלק בלתי נפרד מחייה של החברה שלנו במשך כמעט מאה שנים של קרב הישרדות הרואי בסביבה אלימה ועוינת להחריד. היסטוריה ארוכה של מצבות ותפילות "קדיש", מסגרות אבל ובכי תמרורים.
כל חברה אנושית שחייה רצופים כל כך הרבה מוות ויגון, מדרך הטבע מוכרחה לשאול בכאב טבעי: עד מתי? קשה לה להסכין לתחזית שמדינת ישראל, המוצב הציוני השנוא, עדיין ניצבים בלועו של הר געש ערבי והלבה הרותחת רק מצפה להזדמנות להתפרץ. היא לא כבתה אף לא לרגע. היא רק למדה לדבר ברטוריקה דו-לשונית, לתפארת הוזי ההזיות.
אכן, המהפכה הציונית לא הסתיימה. היא הקימה מדינה, רשמה הצלחות כבירות בכל תחומי החיים, אבל עדיין חייבת לעמוד על המשמר. להישמר מאויביה וגם להיזהר מאלה המנסים להרדימה בנוסחאות כזב, בפיתויים כלכליים, בהבלים ביטחוניים.
שמתם לב, שפתאום לא מדברים אתנו יותר על הצבת כוחות נאט"ו בבקעת הירדן (הכוחות האמריקניים עסוקים בהגנה על מזרח אוקראינה). אפילו חזון הדורות על ניגוב חומוס בדמשק, התאדה.
אין זה מקרה שלעולם לא תצליחו לקבל הסבר משכנע מיחצ"ני השלום, בתשובה לשאלת הגיון מתבקשת: למה נרצחו יהודים בארץ ישראל עוד הרבה לפני שקמה ההתנחלות הראשונה? הרי מאז 67' אתם מקוננים ללא הפסק כי ההתנחלויות הן המכשול העיקרי לשלום, אז מה בדיוק גרם לשכנינו המדוכאים לרצוח יהודים שנים רבות עוד לפני מלחמת ששת הימים; עשרות שנים לפני ש"נולד" העם הפלשתיני העתיק וירושלים הפכה למקום הקדוש למוסלמים (בלבד), שבלעדיה אי-אפשר?
נו טוף, הרי איש אינו מצפה מ
זהבה גלאון וחבריה, שיסבירו כי מה שבעצם הרגיז את הערבים מאז ומתמיד הייתה ההתיישבות היהודים בכל רחבי ארץ ישראל. בכל מקום. בכל גבול שהוא. 67', 48' – מבחינתם זה היינו הך. שהרי פלשתין כולה היא אדמת "ווקף" מוסלמית, שליהודים אין מה לעשות בה. כך הרי גם סבורים חברי הכנסת הערביים.
ערב יום העצמאות ה-66 של מדינת ישראל, זו הזדמנות בהחלט ראויה להזכיר, לזכור ולא לשכוח: לא את הנופלים לא את קורבנם, ולא את מציאות חיינו האמיתית. כי הקרב על הבית עוד לא תם.
