דוד הנחלאווי הוא, מעל לכל ספק, קורבן קלאסי של שירות צבאי מורט-עצבים בשטחים. רק כך ניתן לפרש את התנהגותו של חייל הנח"ל, הן כאשר דרך את נשקו אל מול פלשתיני שהתגרה בו, והן כאשר, עוד קודם לכן, תקף באלימות, לא אחת, מפקדים.
כל מי ששירת בשטחים מודע, אל נכון, לסיטואציות הקשות והמביכות, שאליהן הוא עלול להיקלע, בעל-כורחו, בעת שירותו. במצבים שכאלה קל, אולי, להשיא עצות להתנהגות הולמת, אבל קשה פי כמה ליישמה.
הדעת נותנת שדוד הנחלאווי עשה את מה שעשה כאשר היה נתון בפרץ רגשות בלתי נשלט. את התפרצותו כלפי מפקדיו אפשר להסביר במתח הרב שאפף אותו ובפורקן שביקש להוציא כלפיהם. לעומת זאת, את האיום בנשק על הפלשתיני המתגרה בו ניתן להסביר בתסכול העמוק שחש הנח"לאי ובהשפלה שספג עקב כך.
לחשוב פעמיים בשורה התחתונה נהנה דוד הנחלאווי מתמיכתם הגורפת של רבבות חיילים, שהתייצבו לצידו ללא עוררין... הזדהותם המוחלטת עימו איננה אלא ביטוי לקול זעקה על תנאי שירות קשים מנשוא שרבים כמוהו מצויים בהם.
כך או אחרת, נבצר להבין כיצד ומדוע נשלח בכלל החייל לעמדת בידוק כל כך רגישה, לאחר שהפעיל קודם לכן אלימות, חוזרת ונשנית, כלפי מפקדים הממונים עליו. במקרה שכזה ראוי היה לחשוב פעמיים, בטרם נשלח חייל כנחלאווי למשימה כה קשה.
למען הגילוי הנאות צריך להודות גם ביושרו ובכנותו של דוד הנחלאווי עצמו, שלא ניסה לרכוב ולהיסחף על גלי ההזדהות הרבים עימו. הוא הרי הודה, בפה מלא, כי לעונש המחבוש שהושת עליו ולהמלצה להדיחו מתפקידי לחימה אין שום קשר לעימות שלו עם הפלשתיני המתגרה. דווקא בשל היושר הזה, ראוי היה שצה"ל יחזור בו מן העונש שהשית עליו - ישחרר את נחלאווי מכלאו וגם יאפשר לו את המשך שירותו כמקודם.
